ישנם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם כחסידה גדולה של אילן הייטנר, לחלוטין ציפיתי ליותר. הספר התחיל מאוד מותח ומעניין, הזדהיתי מאוד עם כל האימרות שלו בנושא משפחה וילדים ואיך שהם בעצם מצמצמים את החופש ודורשים את כל תשומת ליבך. אך בשונה משאר ספריו של הייטנר, ניכר דגש רב ליהדות ולהתחזקות. בדף ה"תודות" בספרו הוא אף מודה לבורא עולם שאיפשר את כל זה... כמן כן, אשתו של הייטנר, כדמות מתחזקת יוצאת בביטויים חיוביים לגבי החינוך הדתי ועל כמה שהוא יותר טוב מהחינוך החילוני ואלו פשוט הרגיזו אותי. אני מאוד התחברתי לחיפוש המשמעות בספריו של הייטנר, אך שימת הדגש על היהדות כמוצא המשמעות פשוט לא מדבר אליי. אם הייתי מעוניינת לקרוא על כמה סיפוק יש בתפילה לאלוהים הייתי קוראת ספר של נעמי רגן. זה לא מה שחיפשתי כשקניתי את הספר. דבר נוסף שגרם לי לאי נוחות היא הצגת אשתו של גולן. בניגוד גמור לכמיהתו של גולן לא להיות קטן, אשתו מוצגת כאישה שכל עניינה הוא משפחתה ובעלה בפרט, ושכל מטרת קיומה היא לדאוג לצרכיהם ולהישאר סבלנית למצבי הרוח המשתנים של בעלה. די קטנה לעניות דעתי. גולן מצר על "חוסר התפקוד" שלה בתור עקרת בית, דבר שפשוט מקומם אותי. (בתור סופר שנמצא כמעט כל היום בביתו אני חושבת שהוא יכל היה למצוא זמן כדי להוציא מגבת חדשה, מחוספסת כזו כמו שהוא אוהב). מלבד שני הנושאים הללו הספר היה די מעניין. מסוג הספרים שגורמים לך להאמין בעצמך. הדמות של מילי פשוט גאונית. כמו בשאר ספריו של הייטנר, ישנן מספר תובנות שאאמץ לעצמי ולאורח חיי (כמו "סגירת האפליקציות"). תודה לך הייטנר, שגרמת לי להאמין בעצמי.

***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה. כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח) בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו. מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע... לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא. אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה. בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב. הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם. בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן. בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה. כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח) בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו. מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע... לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא. אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה. בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב. הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם. בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן. בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה. כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח) בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו. מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע... לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא. אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה. בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב. הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם. בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן. בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה. כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח) בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו. מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע... לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא. אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה. בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב. הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם. בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן. בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

***ביקורת עם ספוילרים*** תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה. כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח) בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו. מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע... לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא. אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה. בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב. הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם. בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן. בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.