#
הספר הזה הוא מנפץ מוסכמות. שובר דפוסים ובמסווה של ספר לנוער הוא עוסק בדברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. על מחלה קשה שגובה מחיר לא רק מהחולה, גם מהילדים שלו. ובמסווה של אגדות – לא כאלה עם סוף טוב, בעיקר לא צפויות – הוא אומר דברים שמישהו היה צריך לומר.

קונור בן 13 חי עם אמו בבית קטנטן, עם חלון המשקיף לעץ עתיק. אביו חי במדינה אחרת, יש לו אשה חדשה ותינוקת, והוא שומר על קשר עם קונור באמצעות סקייפ מדי פעם. אמא של קונור חולה זמן רב, היא נמצאת בסבב השלישי של תרופה שלא עושה מה שהיא צריכה לעשות, וקונור מתעורר כל לילה בצריחות בגלל סיוט שהוא לא יכול – ולא מעז – לספר עליו למישהו. ואז מופיעה מפלצת...
הספר כל כך מדוייק ברגשות שהוא מתאר, כל כך נמנע מהשקרים המקובלים בז'אנר ספרי המחלה הסופנית, שרק על זה מגיע לו פרס. (הוא קיבל פרס. בצדק.) זה ספר ריאליסטי המשובץ סיפורים בעלי גוון של אגדות בזכותם מתבהרים לקונור רגשותיו ומצבו. האגדות – בניגוד לאגדות שאנחנו מכירים – אינן בעלות המבנה המקובל של אגדות, שסופו טוב.

על הספר הזה מספר נס שהוא היה רעיון של סופרת הילדים שיבון דאוד (שלא קראתי כלום ממה שכתבה) היא נפטרה לפני שהספיקה לממש את הרעיון והוא נשאל האם יהיה מוכן לכתוב את הספר. "מה שלא הייתי מוכן לעשות - מה שלא יכולתי לעשות – הוא לכתוב רומן שמחקה את קולה... לא נראה לי שאפשר ליצור כך יצירה ראוייה..." והנה במעט מלים מסביר נס משהו שחלק מהסופרים המחקים יצירה של אחרים – נראים כלא יודעים.

קראנו די הרבה ספרים על אבל, על פחד ממות מישהו אהוב. על הרגשת האשם הרודפת את הבריא כי הוא לא חולה, בעוד אהובו גוסס. למשל, אם להזכיר לרע, "אבל הוא הדבר עם הנוצות" המתיימר והמפוטפט. אז הספר הזה – בניגוד – כולו אמת ללא זיוף. ועד כמה שהנושא קשה ועצוב - הספר מנחם. בלי שהמלה הזו תופיע בו אפילו פעם אחת.

ספר מקסים, כתיבה נהדרת, תופס אותך ברמה האינטואיטיבית של הכוונה.
עוץ מומלץ מפרי קולמוסו של ויניקוט - משחק ומציאות.
פשוט מטפל נהדר, חבל שלא יכל להיות המטפל שלי חחח (-:

קסם.
יש מעט ספרים שיש בהם קסם אמיתי.
מעט מידי ספרים שיכולים לצרוב אבקת קסם לתוכך שאתה ילד.

אני מכיר כמה כאלה, ואולי כמה חמקו ממני שהייתי ילד, אבל למזלי מצאתי מספיק מהם, או הם מצאו אותי, ואז הם שינו משהו, בי.
שינוי קטן כזה, כמו איזה משק כנפי פרפר בגיל 12 שהופכות להוריקן של מהות בגיל 40+.
השינוי הזה מסיר מסנן ממש דק מעל העיניים, ממש ממש דק, אבל משמעותי, ואז לאט לאט אתה רואה, חושב ומאמין יותר ברור, יותר חופשי, יותר מוזר, יותר פנטסטי ופחות ציני – הופך לאדם אחר, אדם עם דמיון, סקרנות וקבלה – ששונא ממש שונא שאומרים לו "אי אפשר".

ושאני מסתכל על אנשים, ופתאום מופיע מישהו מוכשר כזה, חולם שכזה, יוזם, מנהיג, או אמיץ – מישהו שאני רוצה ללמוד ממנו, כמעט תמיד מסתבר שגם הוא נדבק, הלך ולא נזהר וקרא את הספרים האלה שהיה קטן.

גבעת ווטרשיפ הוא אחד מהספרים הללו.
עשרים שנים לאחר שקראתי אותו לראשונה, זכרתי סצנות שלמות, את השפה המוזרה, ואת הטיפוסים השונים.
קראתי אותו שוב והקסם חזר - בוגר יותר, חד יותר, ביקורתי יותר – אבל ממשי.

כילד הספרים האלה פורצים את הזכוכיות שהעולם ה"תרבותי" קופא עלינו כבר החל מגיל 5 בגן חובה.
זכוכיות של שב בשקט, של "זה לא יכול להיות", של "תתאפק עכשיו", של "לא לזה התכוון המשורר", של "תתבגר כבר", של "תפסיק לחלום"... נו אתם מבינים.
ובגלל שהספרים האלה בוחרים בילד, ולא הוא בוחר בהם, לא כל הילדים חווים אותם, לא כולם נוגעים בהם, ולא כולם מתכשפים.