לי יניני•לפני 7 שניםכאחת שקראה את הספר בחודש מאי וגם סקירתה הופיעה כאן ראשונה אני באמתחושבת שהפעם יש כאן הגזמה. חושבת בדיוק כמו אפרתי וכל התומכים בדברי אפרתיעל הביקורת של חמדת על גבר אישה ציפור מאת איריס אליה-כהן
ברברה•לפני 7 שניםלא ברורמי הגאון שחשב שאם כולם יכתבו ביקורת משבחת באותו יום זה יעשה שירות לספר. קצת היגיון.על הביקורת של חמדת על גבר אישה ציפור מאת איריס אליה-כהן
צב השעה•לפני 7 שניםמה שוונדי... גלית, הביטוי שלך הפך לחלק מהטרמינולוגיה של האתר...על הביקורת של חמדת על גבר אישה ציפור מאת איריס אליה-כהן
וונדי פן•לפני 7 שניםמה שאפרתי..וחבל, לא מזמן דינה כתבה ביקורת על הספר מאד משכנעת, ועכשיו כבר לא בא לי על הספר. השגתם את ההפךעל הביקורת של חמדת על גבר אישה ציפור מאת איריס אליה-כהן
גבר אישה ציפוראיריס אליה-כהןגבר אישה ציפור - איריס אליה כהן ידיעות ספרים לאיריס אליה כהן אני זוכר חסד ״נעורים״. בשנתי הראשונה בקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים נפגשנו עם איריס שאת שמה שמעתי אז לראשונה. היה זה במפגש הסיום שהתקיים כרגיל במחסני ההוצאה. למפגש הגעתי אחרי משבר קריאה בן חודשיים, עד כדי כך שאפילו את קופסאות הספרים האדומות לא פתחתי. ובמפגש הסיום הופיעה איריס וסיפרה על חוויות הכתיבה שלה, על ילדותה ביסוד המעלה, על התשוקה שלה להיות סופרת, וכל זאת בעברית משובחת ופיוטית. אחרי מפגש שכזה לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר כלאחר יד על קריאת ספריה. קראתי את ״גלבי״ ואת ״מכתוב״ ופשוט התאהבתי. התאהבתי בעברית המשובחת, בשפה הציורית, ביכולת לספר סיפור ולרתק. ובפייסבוק התוודעתי לפואמות שכתבה. ועם המטען הזה ניגשתי לקרוא את ״גבר אשה ציפור״. קודם כל, הכריכה שבתה את לבי. היא פשוט יפהפיה ומושכת את העין ואת הלב. והכתיבה, כמו שאני אוהב בספר: עברית משובחת וציורית. שירה כפשוטו. והסיפור מסופר בעדינות וברגישות. סיפור אהבה יפהפה. לא אכנס כאן לתיאורי המין. אני חשבתי שהם קצת מוגזמים, מרשמים ששמעתי מקוראים וקוראות אחרים - הם הרגישו בנוח עם זה. בעיניי ההתעלסות שלה עם המילה ומכמני השפה העברית, היכרותה את המקומות הרגישים בכל אות, עיצור ותנועה, ובכך לענג את הקורא, האפילו על הכול. רציתי להתעכב בעניין אחר שעלה תוך כדי קריאה. שיתפתי את איריס בהרהוריי והיא אישרה אותם: אלה שתי השריטות שלי, כך אמרה לי, ואתה עלית עליהן. השריטה האחת - מותו הפתאומי של אביה. היא חוזרת על הסיפור הזה גם במכתוב - שם, אביה של הגיבורה מת בטביעה, וכאן הוא מת ממכת ברק. גם בפואמות שלה הסיפור הזה עולה שוב ושוב. השריטה השניה - ביקור המעקלים בביתה והאגרסיביות שלהם. גם סיפור זה על כל רגעי ההשפלה והבושה מסופר כאן ובשירים שלה. שני הסיפורים האלה והרצון לאהבה הם הגלגלים שמניעים את איריס לכתוב ולספר. החוויות הטראומטיות האלה פערו בה פצעים עמוקים כל כך שהדרך להירפא מהן, אם אפשר בכלל להירפא, היא על ידי הכתיבה. כדי לא לשכוח מאין באה, כדי לזכור ולהנציח. כשחשבתי על כך שבכל ספריה של איריס משובצים סיפוריה האישיים, שאלתי את עצמי, למה היא לא כתבה את סיפורה של דליה בגוף ראשון? אני חושב שחוויית הקריאה הייתה יכולה להיות מושלמת.
גבר אישה ציפוראיריס אליה-כהןגבר אישה ציפור - איריס אליה כהן ידיעות ספרים לאיריס אליה כהן אני זוכר חסד ״נעורים״. בשנתי הראשונה בקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים נפגשנו עם איריס שאת שמה שמעתי אז לראשונה. היה זה במפגש הסיום שהתקיים כרגיל במחסני ההוצאה. למפגש הגעתי אחרי משבר קריאה בן חודשיים, עד כדי כך שאפילו את קופסאות הספרים האדומות לא פתחתי. ובמפגש הסיום הופיעה איריס וסיפרה על חוויות הכתיבה שלה, על ילדותה ביסוד המעלה, על התשוקה שלה להיות סופרת, וכל זאת בעברית משובחת ופיוטית. אחרי מפגש שכזה לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר כלאחר יד על קריאת ספריה. קראתי את ״גלבי״ ואת ״מכתוב״ ופשוט התאהבתי. התאהבתי בעברית המשובחת, בשפה הציורית, ביכולת לספר סיפור ולרתק. ובפייסבוק התוודעתי לפואמות שכתבה. ועם המטען הזה ניגשתי לקרוא את ״גבר אשה ציפור״. קודם כל, הכריכה שבתה את לבי. היא פשוט יפהפיה ומושכת את העין ואת הלב. והכתיבה, כמו שאני אוהב בספר: עברית משובחת וציורית. שירה כפשוטו. והסיפור מסופר בעדינות וברגישות. סיפור אהבה יפהפה. לא אכנס כאן לתיאורי המין. אני חשבתי שהם קצת מוגזמים, מרשמים ששמעתי מקוראים וקוראות אחרים - הם הרגישו בנוח עם זה. בעיניי ההתעלסות שלה עם המילה ומכמני השפה העברית, היכרותה את המקומות הרגישים בכל אות, עיצור ותנועה, ובכך לענג את הקורא, האפילו על הכול. רציתי להתעכב בעניין אחר שעלה תוך כדי קריאה. שיתפתי את איריס בהרהוריי והיא אישרה אותם: אלה שתי השריטות שלי, כך אמרה לי, ואתה עלית עליהן. השריטה האחת - מותו הפתאומי של אביה. היא חוזרת על הסיפור הזה גם במכתוב - שם, אביה של הגיבורה מת בטביעה, וכאן הוא מת ממכת ברק. גם בפואמות שלה הסיפור הזה עולה שוב ושוב. השריטה השניה - ביקור המעקלים בביתה והאגרסיביות שלהם. גם סיפור זה על כל רגעי ההשפלה והבושה מסופר כאן ובשירים שלה. שני הסיפורים האלה והרצון לאהבה הם הגלגלים שמניעים את איריס לכתוב ולספר. החוויות הטראומטיות האלה פערו בה פצעים עמוקים כל כך שהדרך להירפא מהן, אם אפשר בכלל להירפא, היא על ידי הכתיבה. כדי לא לשכוח מאין באה, כדי לזכור ולהנציח. כשחשבתי על כך שבכל ספריה של איריס משובצים סיפוריה האישיים, שאלתי את עצמי, למה היא לא כתבה את סיפורה של דליה בגוף ראשון? אני חושב שחוויית הקריאה הייתה יכולה להיות מושלמת.
גלביאיריס אליה-כהןאיפה הזכרון שלי?״ זו הכותרת שנבחרה לפרק הראשון. ולא לחינם. זהו המסר של הספר. אמנם זהו ציטוט מדבריה של רומיה שמצטערת על זכרונה שנחלש אבל זו כתב תביעה של הסופרת כלפי אדוני הזכרון. גם לנו יש זיכרון. איפה הזכרון שלנו? למה אתם לא מספרים אותו? למה אתם לא מוכנים אפילו לשמוע אותו? ולא נייפה את העניין, הכוונה למימסד ולאליטה האשכנזית. מאז קום המדינה היא התרבות השלטת, היא נותנת הטון, היא ההיסטוריה שנלמדת. פה יש נסיון לתת ביטוי לתרבות אחרת, לסיפור אחר, לאסון אחר. אין כאן כמובן ניסיון להשוות. אין אפשרות להשוות את השואה לשום דבר אחר בהיסטוריה. מוראות השואה המזעזעים מתוארים כאן ביד רגישה ובחמלה. אבל הסופרת, דרך זוהרה באה לבקש, בואו, תקשיבו, גם לי יש סיפור. אתם לא מכירים אותו כי אדוני הזכרון החליטו שאולי הוא לא נכון או שיעורר סערה וכדאי לטאטא אותו אל מתחת לשטיח. אני לא מכיר ספרים שנכתבו בעניין חטיפת ילדי תימן. מעטים האנשים ששמעו על כך ומכאן חשיבותו של הספר. עד כאן על הרעיון של הספר. הספר הזה כלבבי. מענג מאוד, שפה עשירה שנוגעת בשירה. איזה תענוג.
גלביאיריס אליה-כהןאיפה הזכרון שלי?״ זו הכותרת שנבחרה לפרק הראשון. ולא לחינם. זהו המסר של הספר. אמנם זהו ציטוט מדבריה של רומיה שמצטערת על זכרונה שנחלש אבל זו כתב תביעה של הסופרת כלפי אדוני הזכרון. גם לנו יש זיכרון. איפה הזכרון שלנו? למה אתם לא מספרים אותו? למה אתם לא מוכנים אפילו לשמוע אותו? ולא נייפה את העניין, הכוונה למימסד ולאליטה האשכנזית. מאז קום המדינה היא התרבות השלטת, היא נותנת הטון, היא ההיסטוריה שנלמדת. פה יש נסיון לתת ביטוי לתרבות אחרת, לסיפור אחר, לאסון אחר. אין כאן כמובן ניסיון להשוות. אין אפשרות להשוות את השואה לשום דבר אחר בהיסטוריה. מוראות השואה המזעזעים מתוארים כאן ביד רגישה ובחמלה. אבל הסופרת, דרך זוהרה באה לבקש, בואו, תקשיבו, גם לי יש סיפור. אתם לא מכירים אותו כי אדוני הזכרון החליטו שאולי הוא לא נכון או שיעורר סערה וכדאי לטאטא אותו אל מתחת לשטיח. אני לא מכיר ספרים שנכתבו בעניין חטיפת ילדי תימן. מעטים האנשים ששמעו על כך ומכאן חשיבותו של הספר. עד כאן על הרעיון של הספר. הספר הזה כלבבי. מענג מאוד, שפה עשירה שנוגעת בשירה. איזה תענוג.
גלביאיריס אליה-כהןאיפה הזכרון שלי?״ זו הכותרת שנבחרה לפרק הראשון. ולא לחינם. זהו המסר של הספר. אמנם זהו ציטוט מדבריה של רומיה שמצטערת על זכרונה שנחלש אבל זו כתב תביעה של הסופרת כלפי אדוני הזכרון. גם לנו יש זיכרון. איפה הזכרון שלנו? למה אתם לא מספרים אותו? למה אתם לא מוכנים אפילו לשמוע אותו? ולא נייפה את העניין, הכוונה למימסד ולאליטה האשכנזית. מאז קום המדינה היא התרבות השלטת, היא נותנת הטון, היא ההיסטוריה שנלמדת. פה יש נסיון לתת ביטוי לתרבות אחרת, לסיפור אחר, לאסון אחר. אין כאן כמובן ניסיון להשוות. אין אפשרות להשוות את השואה לשום דבר אחר בהיסטוריה. מוראות השואה המזעזעים מתוארים כאן ביד רגישה ובחמלה. אבל הסופרת, דרך זוהרה באה לבקש, בואו, תקשיבו, גם לי יש סיפור. אתם לא מכירים אותו כי אדוני הזכרון החליטו שאולי הוא לא נכון או שיעורר סערה וכדאי לטאטא אותו אל מתחת לשטיח. אני לא מכיר ספרים שנכתבו בעניין חטיפת ילדי תימן. מעטים האנשים ששמעו על כך ומכאן חשיבותו של הספר. עד כאן על הרעיון של הספר. הספר הזה כלבבי. מענג מאוד, שפה עשירה שנוגעת בשירה. איזה תענוג.
גלביאיריס אליה-כהןאיפה הזכרון שלי?״ זו הכותרת שנבחרה לפרק הראשון. ולא לחינם. זהו המסר של הספר. אמנם זהו ציטוט מדבריה של רומיה שמצטערת על זכרונה שנחלש אבל זו כתב תביעה של הסופרת כלפי אדוני הזכרון. גם לנו יש זיכרון. איפה הזכרון שלנו? למה אתם לא מספרים אותו? למה אתם לא מוכנים אפילו לשמוע אותו? ולא נייפה את העניין, הכוונה למימסד ולאליטה האשכנזית. מאז קום המדינה היא התרבות השלטת, היא נותנת הטון, היא ההיסטוריה שנלמדת. פה יש נסיון לתת ביטוי לתרבות אחרת, לסיפור אחר, לאסון אחר. אין כאן כמובן ניסיון להשוות. אין אפשרות להשוות את השואה לשום דבר אחר בהיסטוריה. מוראות השואה המזעזעים מתוארים כאן ביד רגישה ובחמלה. אבל הסופרת, דרך זוהרה באה לבקש, בואו, תקשיבו, גם לי יש סיפור. אתם לא מכירים אותו כי אדוני הזכרון החליטו שאולי הוא לא נכון או שיעורר סערה וכדאי לטאטא אותו אל מתחת לשטיח. אני לא מכיר ספרים שנכתבו בעניין חטיפת ילדי תימן. מעטים האנשים ששמעו על כך ומכאן חשיבותו של הספר. עד כאן על הרעיון של הספר. הספר הזה כלבבי. מענג מאוד, שפה עשירה שנוגעת בשירה. איזה תענוג.
