לפני יותר משנה, תל אביב הייתה שדה מוקשים, לפחות בשבילי. הייתי עם בת הדודה שלי ואחי הקטן לבד בבית כשהאזעקה הראשונה- האמיתית, לא תרגול- הושמעה ברחבי האזור.
אני לא אשכח את הלב שלי דופק במהירות, את הגינה שמתפרסת מולי בחושך, את המקלט שאני יודעת שעומד רק כמה מטרים מלפני, ובכל זאת נראה כל כך רחוק באותו הרגע.
עכשיו, כמה חודשים אחר כך, הלב שלי עדיין עוצר כשאני שומעת את האזעקה העולה והיורדת של האמבולנס.

לפני כמה חודשים ראיתי טריילר לסרט אימה בקולנוע, ולישון לא היה קיים בשגרה שלי במשך שבוע. באותו הזמן, זה היה בגדר אסון מבחינתי.
לפני מספר שבועות רבתי עם חברות שלי, ולא יכולתי למצוא בעצמי מקום לסלוח להן במשך שלושה ימים, שבהם לא דיברתי איתן מילה. אם הייתם שואלים אותי באותו הזמן איך הרגשתי, הייתי עונה לכם 'בודדה מאי פעם'.

*****

"אסונות" קטנים קורים כל הזמן, בכל רגע. חלקם גדולים, ומשפיעים על חיינו, וחלקם קטנים, כאלה שההורים יאמרו לך עליהם "עד החתונה זה יעבור", ואתה תשכח את זה הרבה לפניה.

אני לא יודעת מה היא ההרגשה לחיות בעולם שבכל רגע עלול לקרוס תחתיי. אני גם לא רוצה לדעת. אבל בספר זמנים מופלאים, אני חושבת שהצורה הראליסטית ביותר למה היה קורה, ואיך, בזמן אסון אדיר שכזה מתוארת.
חייתי את הספר הזה- הרגשתי את הכול קורה, כל פיסה והסבר על מה שקרה, כל רגש שחולף בג'וליה- הכול חוויתי. פחדתי, יותר ממנה, אני חושבת.
הסופרת לא חוסכת בפרטים על מה שקרה בעקבות האטת כדור הארץ- ציפורים, וחיות בכללן, גוססות ומתות, צמחים נובלים, עצים מתרסקים. הפסקות חשמל. ימים מתארכים. שינויים בשדה המגנטי.
אני אמנם ילדה שעצם המחשבה על דברים מסוג אלה מבעיתה אותה, אבל מצאתי את זה מעניין כל כך.
כן, ג'וליה לפעמים נשמעת כאילו היא מקריאה מתוך אנציקלופדיה. ולא, לא תמיד התחברתי אליה. לפעמים רציתי לתת לה סטירה, לנער אותה- 'מה את עושה? תלחמי! אל תהיי אדישה!' אבל בכל זאת אהבתי אותה. אהבתי את הכוח שלה, את התמימות שלה. בכלל, כל הספר סובב סביב שתי נקודות קיצון מקבילות- התרחשות אסון ממדרגה ראשונה, ותמימות נעורים, אהבה ראשונה.

אין הרבה נקודות אור בספר. תרתי משמע- בספר הימים מתארכים, ולכן קיימות בו שעות שלמות של חושך, ובנוסף, רוב הזמן מצאתי את עצמי מדוכאת. מרותקת, מסוקרנת- אבל מדוכאת. נראה כי המצב רק מדרדר ככל שהספר ממשיך- אנחנו מתחילים עם ההאטה, שנהפכת לגרועה יותר ויותר, וגם שינויים בחייה של ג'וליה, ולא לטובה.

הכריכה של הספר מתאימה לסגנון הכתיבה. היא מזכירה את המדבר, רובה חשוכה, ומעט מוארת. העצים, או מה שזה לא יהיה, מתעופפים שם ברוח, והם הצליחו לגרום לי להירגע ולהילחץ באותו הזמן. הכתיבה עצובה- אפורה, אפשר לקרוא לה. שוממת.
אבל יש בה את משב הרוח הזה.

שתי המילים שחתמו את הספר- 'היינו פה', היו כל כך נכונות, כל כך אמיתיות. ומי שלא קרא לא יכול להבין. אבל למרות שהספר לא נגמר בצורה של הפי-אנדינג, מאוד רחוק מזה למען האמת, ולמרות שאני דווקא כן נחשבת בין חובבי הסוף השמח והמאושר, חשבתי שהסוף הזה- פשוט מושלם. ככה.
כי שתי המילים האלה עשו לי את זה.

אז זה אולי לא הספר האידאלי, והוא לא שמח, והוא גם מבעית. אבל אני אהבתי אותו, וכל האחרים (שלצערי היו רבים) שלא חשבו כמוני- תחשבו מה שתרצו.

כי הספר הזה באמת מלא בזמנים מופלאים.
<i>

So if you have a minute why don't we go
Talk about it somewhere only we know?
This could be the end of everything
So why don't we go
somewhere only we know? </i>

- פיירי