אני אוהב את אח שלי.
אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו.
וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים).
כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי.

אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם.
אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס.
הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה.
אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק.
למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים.
אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד.

היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'.
ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע.
דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: <B>מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים?</B>

אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר.
ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה <B>בגלל</B> זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי.
לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים.
לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית.
אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות.

הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים.
נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם.
למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר.
הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם.
והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו.

החיים הם דבר לא צפוי.
החיים הם דבר נורא.
אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

קראתי את הביקורות על הספר פה לפני שהתחלתי לקרוא אותו, מה שגרם לי להתעכב עם הקריאה.
מתחרטת על כך שהתעכבתי. הספר היה מצויין. לא היו תיאורים מוגזמים, אורך הסיפור וכמות התיאורים היו במינון הנכון.
תמיד הסתקרנתי עוד ועוד במה הולך לבוא. למרות הסלנג הלא ברור, זה נותן את האופי המיוחד של הספר.
ולא רק זה , גם הסוף בכלל לא מאכזב.
ממליצה בחום.

אשמת הכוכבים זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי יש בו כל מה שאני אוהבת (רומנטיקה, דרמה ואפילו קצת קומדיה) אז לפני שאתם רצים לראות את הסרט (שגם הוא ממש טוב) אז כדי שקודם כל תשבו ותקראו את הספר הזה.
יש בספר הזה משפטים שעד עכשיו אני יכולה לומר לכם בעל פה(ללא כאב כיצד נדע שמחה מהי וכו...) אני הספקתי לקרוא את הספר הזה ביומיים מרוב שהתאהבתי בספר הזה וביומיים האלה התחברתי לדמויות אז בקיצור אני ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה ולהנות מכל שנייה.:)