כשאת המסר אפשר להבין כבר מהתקציר של הספר, קשה לא לחפש אותו בין השורות. לפעמים קינן פורס את המסר כמו מלכה עלה בין שני קלפים ולפעמים הוא מביא לך אותו במתנה. אבל כשהכל אינטנסיבי וקורה מהר לא נשאר לך לזה הרבה זמן. העלילה ואתה ביחד איתה מתקדמים במהירות של אבן מדרדרת, הדרך לעין חרוד לא ארוכה ולא קצרה, היא בשיפוע. האבן אולי יורדת למטה, אבל אתה רק עולה ועולה. עד שמגיעה הירידה, והיא מגיעה. באיזשהו שלב, "הדרך לעין חרוד" איבד את הדרך. כשהמסר הוא גם האמצעי, גם המטרה וגם כל מה שנמצא אי שם בטווח. אפשר לקבור למענו את העלילה, הקומוניקטיביות, ומושגים כמו זמן ומרחב מתחת לערימות על גבי ערימות של מסר ואידאולוגיה עטופות ביצרו הרע של האדם ודמויות היסטוריות ומנהיגים והעתיד והעבר והמצב, ובסוף זה בעיקר משאיר אותך מבולבל. ואתה כבר לא רוצה להבין את המסר או להגיע לעין חרוד, אתה רק רוצה הביתה. ואולי שישאירו אותך קצת לבד. אז למה בכל זאת אני ממליצה לקרוא את הספר הזה? כי הכתיבה מעולה, ועד שאתה נזרק החוצה אתה בהחלט נהנה מהנסיעה. ואם צולחים את איפה שאני כבר נאבדתי אפשר לצאת מזה רק מורווח. לי כנראה, אין חוש כיוון מספיק מפותח.

כשאת המסר אפשר להבין כבר מהתקציר של הספר, קשה לא לחפש אותו בין השורות. לפעמים קינן פורס את המסר כמו מלכה עלה בין שני קלפים ולפעמים הוא מביא לך אותו במתנה. אבל כשהכל אינטנסיבי וקורה מהר לא נשאר לך לזה הרבה זמן. העלילה ואתה ביחד איתה מתקדמים במהירות של אבן מדרדרת, הדרך לעין חרוד לא ארוכה ולא קצרה, היא בשיפוע. האבן אולי יורדת למטה, אבל אתה רק עולה ועולה. עד שמגיעה הירידה, והיא מגיעה. באיזשהו שלב, "הדרך לעין חרוד" איבד את הדרך. כשהמסר הוא גם האמצעי, גם המטרה וגם כל מה שנמצא אי שם בטווח. אפשר לקבור למענו את העלילה, הקומוניקטיביות, ומושגים כמו זמן ומרחב מתחת לערימות על גבי ערימות של מסר ואידאולוגיה עטופות ביצרו הרע של האדם ודמויות היסטוריות ומנהיגים והעתיד והעבר והמצב, ובסוף זה בעיקר משאיר אותך מבולבל. ואתה כבר לא רוצה להבין את המסר או להגיע לעין חרוד, אתה רק רוצה הביתה. ואולי שישאירו אותך קצת לבד. אז למה בכל זאת אני ממליצה לקרוא את הספר הזה? כי הכתיבה מעולה, ועד שאתה נזרק החוצה אתה בהחלט נהנה מהנסיעה. ואם צולחים את איפה שאני כבר נאבדתי אפשר לצאת מזה רק מורווח. לי כנראה, אין חוש כיוון מספיק מפותח.

כשאת המסר אפשר להבין כבר מהתקציר של הספר, קשה לא לחפש אותו בין השורות. לפעמים קינן פורס את המסר כמו מלכה עלה בין שני קלפים ולפעמים הוא מביא לך אותו במתנה. אבל כשהכל אינטנסיבי וקורה מהר לא נשאר לך לזה הרבה זמן. העלילה ואתה ביחד איתה מתקדמים במהירות של אבן מדרדרת, הדרך לעין חרוד לא ארוכה ולא קצרה, היא בשיפוע. האבן אולי יורדת למטה, אבל אתה רק עולה ועולה. עד שמגיעה הירידה, והיא מגיעה. באיזשהו שלב, "הדרך לעין חרוד" איבד את הדרך. כשהמסר הוא גם האמצעי, גם המטרה וגם כל מה שנמצא אי שם בטווח. אפשר לקבור למענו את העלילה, הקומוניקטיביות, ומושגים כמו זמן ומרחב מתחת לערימות על גבי ערימות של מסר ואידאולוגיה עטופות ביצרו הרע של האדם ודמויות היסטוריות ומנהיגים והעתיד והעבר והמצב, ובסוף זה בעיקר משאיר אותך מבולבל. ואתה כבר לא רוצה להבין את המסר או להגיע לעין חרוד, אתה רק רוצה הביתה. ואולי שישאירו אותך קצת לבד. אז למה בכל זאת אני ממליצה לקרוא את הספר הזה? כי הכתיבה מעולה, ועד שאתה נזרק החוצה אתה בהחלט נהנה מהנסיעה. ואם צולחים את איפה שאני כבר נאבדתי אפשר לצאת מזה רק מורווח. לי כנראה, אין חוש כיוון מספיק מפותח.