מהרגע שהתחלתי לקרוא את החור שברעש לא יכולתי להפסיק. הייתי אומרת שהוא בין הספרים הכי טובים שקראתי. אבל לפני הכל, הייתי רוצה להבהיר משהו: הוא אלים. לפעמים בלי שום הצדקה. לי זה לא מפריע במיוחד, אבל אם קשה לכם עם תיאורים של אלימות, דם, פציעות וכ׳ו- אל תקראו אותו. טוד יואיט הוא דמות שקל לי להתחבר אליה. קורבן אומלל למציאות קשה מדי. הוא די מסכן ואתה מקווה שהוא לא יסבול מדי. זה מעורר אמפתיה, וטוב, ברור שהוא סובל. (ככה זה). העולם שפטריק נס בנה נותן תשובות לכל השאלות שלך. הוא מושלם. לכל דבר יש הסבר, לכל הדמויות יש נפח והן משתנות מתחילת הסיפור לסופו. יש בספר מגון רחב של דמויות משנה. לכולן יש אופי, מניעים, ומשפחה. רק דבר אחד הפריע לי. (ספוילר לפניכם) אהרון. טוד גוסס חצי מהספר, ולך הורידו חצי מהפרצוף ואתה פשוט לא מת?! שום דבר לא משפיע על הבחור הזה? בכל פעם שהוא הופיע חשבתי לעצמי, ״אין מצב״. איך זה שהסדיסט הזה שרד את כל הספר? ואו. (סוף ספוילר) בשורה התחתונה: החור שברעש הוא דיסטופיה במיטבה. בהחלט ממכר לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב, ולדעתי הוא אפילו טוב יותר.

למען האמת, לא ציפיתי שארטמיס פאול יהיה ספר טוב. לא היו לי ציפיות ממנו, ואולי בגלל זה נהנתי ממנו כל כך. אני חושבת שהמטרה העיקרית של הספר הזה היא הבידור. אם אתם צריכים הפסקה מספרי דיסטופיה מדכאים (כמוני), כדאי לכם לתת לספר הזה הזדמנות. אין יותר מדי דרמות, אין קלישאות. אין (תחזיקו חזק) עלילה רומנטית. (זה אפשרי? ואו.) יש בארטמיס פאול עלילה קצבית, סגנון קליל הומור (שנע בין הומור שנון לבדיחות קקי, וזה היה מאכזב). אם את/ה בתקופה של ׳אין לי מה לקרוא׳, הייתי אומרת שהספר הזה הוא ספר ׳בין ספרים׳ אידאלי. כזה שלא אכפת לך לקרוא כמה פעמים כי הוא לא יימאס. לא הייתי אומרת שהוא ספר מצוין, ולעיתים הוא קצת ילדותי, אבל הוא בהחלט מהנה ומצחיק, ושווה קריאה.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את החור שברעש לא יכולתי להפסיק. הייתי אומרת שהוא בין הספרים הכי טובים שקראתי. אבל לפני הכל, הייתי רוצה להבהיר משהו: הוא אלים. לפעמים בלי שום הצדקה. לי זה לא מפריע במיוחד, אבל אם קשה לכם עם תיאורים של אלימות, דם, פציעות וכ׳ו- אל תקראו אותו. טוד יואיט הוא דמות שקל לי להתחבר אליה. קורבן אומלל למציאות קשה מדי. הוא די מסכן ואתה מקווה שהוא לא יסבול מדי. זה מעורר אמפתיה, וטוב, ברור שהוא סובל. (ככה זה). העולם שפטריק נס בנה נותן תשובות לכל השאלות שלך. הוא מושלם. לכל דבר יש הסבר, לכל הדמויות יש נפח והן משתנות מתחילת הסיפור לסופו. יש בספר מגון רחב של דמויות משנה. לכולן יש אופי, מניעים, ומשפחה. רק דבר אחד הפריע לי. (ספוילר לפניכם) אהרון. טוד גוסס חצי מהספר, ולך הורידו חצי מהפרצוף ואתה פשוט לא מת?! שום דבר לא משפיע על הבחור הזה? בכל פעם שהוא הופיע חשבתי לעצמי, ״אין מצב״. איך זה שהסדיסט הזה שרד את כל הספר? ואו. (סוף ספוילר) בשורה התחתונה: החור שברעש הוא דיסטופיה במיטבה. בהחלט ממכר לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב, ולדעתי הוא אפילו טוב יותר.

למען האמת, לא ציפיתי שארטמיס פאול יהיה ספר טוב. לא היו לי ציפיות ממנו, ואולי בגלל זה נהנתי ממנו כל כך. אני חושבת שהמטרה העיקרית של הספר הזה היא הבידור. אם אתם צריכים הפסקה מספרי דיסטופיה מדכאים (כמוני), כדאי לכם לתת לספר הזה הזדמנות. אין יותר מדי דרמות, אין קלישאות. אין (תחזיקו חזק) עלילה רומנטית. (זה אפשרי? ואו.) יש בארטמיס פאול עלילה קצבית, סגנון קליל הומור (שנע בין הומור שנון לבדיחות קקי, וזה היה מאכזב). אם את/ה בתקופה של ׳אין לי מה לקרוא׳, הייתי אומרת שהספר הזה הוא ספר ׳בין ספרים׳ אידאלי. כזה שלא אכפת לך לקרוא כמה פעמים כי הוא לא יימאס. לא הייתי אומרת שהוא ספר מצוין, ולעיתים הוא קצת ילדותי, אבל הוא בהחלט מהנה ומצחיק, ושווה קריאה.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את החור שברעש לא יכולתי להפסיק. הייתי אומרת שהוא בין הספרים הכי טובים שקראתי. אבל לפני הכל, הייתי רוצה להבהיר משהו: הוא אלים. לפעמים בלי שום הצדקה. לי זה לא מפריע במיוחד, אבל אם קשה לכם עם תיאורים של אלימות, דם, פציעות וכ׳ו- אל תקראו אותו. טוד יואיט הוא דמות שקל לי להתחבר אליה. קורבן אומלל למציאות קשה מדי. הוא די מסכן ואתה מקווה שהוא לא יסבול מדי. זה מעורר אמפתיה, וטוב, ברור שהוא סובל. (ככה זה). העולם שפטריק נס בנה נותן תשובות לכל השאלות שלך. הוא מושלם. לכל דבר יש הסבר, לכל הדמויות יש נפח והן משתנות מתחילת הסיפור לסופו. יש בספר מגון רחב של דמויות משנה. לכולן יש אופי, מניעים, ומשפחה. רק דבר אחד הפריע לי. (ספוילר לפניכם) אהרון. טוד גוסס חצי מהספר, ולך הורידו חצי מהפרצוף ואתה פשוט לא מת?! שום דבר לא משפיע על הבחור הזה? בכל פעם שהוא הופיע חשבתי לעצמי, ״אין מצב״. איך זה שהסדיסט הזה שרד את כל הספר? ואו. (סוף ספוילר) בשורה התחתונה: החור שברעש הוא דיסטופיה במיטבה. בהחלט ממכר לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב, ולדעתי הוא אפילו טוב יותר.

מהרגע שהתחלתי לקרוא את החור שברעש לא יכולתי להפסיק. הייתי אומרת שהוא בין הספרים הכי טובים שקראתי. אבל לפני הכל, הייתי רוצה להבהיר משהו: הוא אלים. לפעמים בלי שום הצדקה. לי זה לא מפריע במיוחד, אבל אם קשה לכם עם תיאורים של אלימות, דם, פציעות וכ׳ו- אל תקראו אותו. טוד יואיט הוא דמות שקל לי להתחבר אליה. קורבן אומלל למציאות קשה מדי. הוא די מסכן ואתה מקווה שהוא לא יסבול מדי. זה מעורר אמפתיה, וטוב, ברור שהוא סובל. (ככה זה). העולם שפטריק נס בנה נותן תשובות לכל השאלות שלך. הוא מושלם. לכל דבר יש הסבר, לכל הדמויות יש נפח והן משתנות מתחילת הסיפור לסופו. יש בספר מגון רחב של דמויות משנה. לכולן יש אופי, מניעים, ומשפחה. רק דבר אחד הפריע לי. (ספוילר לפניכם) אהרון. טוד גוסס חצי מהספר, ולך הורידו חצי מהפרצוף ואתה פשוט לא מת?! שום דבר לא משפיע על הבחור הזה? בכל פעם שהוא הופיע חשבתי לעצמי, ״אין מצב״. איך זה שהסדיסט הזה שרד את כל הספר? ואו. (סוף ספוילר) בשורה התחתונה: החור שברעש הוא דיסטופיה במיטבה. בהחלט ממכר לא פחות מטרילוגיית משחקי הרעב, ולדעתי הוא אפילו טוב יותר.