מעל חודש שאני מנסה לגמור ספר. כלומר, להצליח לקרוא יותר מהכריכה, הפתיחה של הסופר והעמוד הראשון.
לפחות ארבעה ספרים נחלו כישלון מוחץ לגרור אותי מעבר לפרק הרביעי. למען האמת, התחלתי לאבד תקווה, בחיי. ערימת הספרים מהספרייה שמונחת ליד המיטה שלי הולכת ומתמעטת, ולצערי לא בגלל שסיימתי אותם, אלא בגלל שהתאריך שבו אני צריכה להחזיר אותם הוא הראשון ליולי, וזו כבר ההארכה של ההארכה. אחרי שהתייאשתי מהספר הכמעט אחרון שנותר לי על המדף, עברתי לתסביך אטלנטיס, או לפי הדרך שבה ראיתי אותו באותו הרגע- התקווה האחרונה.
ארטמיס פאול, סדרת ספרי פנטזיה טיפוסית שנמשכת כבר הרבה מעבר לטרילוגיה, והצליחה להגיע למימדיו של הארי פוטר, רק עם ספרים הרבה פחות כבדים כמובן, ובלי שובל הסרטים שמסתרך אחריה. לפחות בינתיים.
ניגשתי אל הספר הזה ברגשות מעורבים. ארטמיס פאול היא סדרה מרתקת, לפחות רוב הזמן, אבל הספר האחרון היה די מספק, והשביעי עלול לפתוח קצוות בלי לסגור אותם, או לסגור אותם בצורה בלתי מובנת בעליל, כפי שגיליתי שיקרה בספר השמיני (קוראי הסדרה, תעשו לעצמכם טובה ותחשבו פעמיים ושלוש פעמים לפני שאתם מחליטים לקרוא את השמיני), כי לפי ויקיפדיה-אמנם לא המקור האמין ביותר אבל זה מה יש- הסיפור לא נגמר בצורה הכי סימפטית. בלשון המעטה.
בכל מקרה, אם נדבר על הספר, אני מודה שהוא היה טוב.
ארטמיס פאול, הפושע הכבר לא-כל-כך-מרושע מתבגר, אבל החבילה שלו כללה לא רק להפוך לטינייג׳ר עצבני עם הורמונים משתוללים כמו כולם, אלא גם מנת שיגעון בצורת ׳תסביך אטלנטיס׳, שהיא בערך כמו הפרעה טורדנית כפייתית רק עם תוספת של פיצול אישיות.
בכל מקרה, הגאון שלנו עדיין מצליח להציל את העולם ממפקד רשע שמתברר בסופו של דבר כלא כל כך רשע, וגם מצליח להפוך ל, תאמינו או לא, נחמד. לפחות יותר מבדרך כלל.
