"מאה שלושים ושישה ימים אחרי אז אני יודע שהיא סולחת לי, ממש כפי שאני סולח לה. מילותיו האחרונות של תומס אדיסון היו: "יפה שם מאד." אני לא יודע איפה זה "שם", אבל אני מאמין שזה איפשהו, ואני מקווה שזה יפה." ג'ון גרין. אח, ג'ון גרין. אני אוהבת אותך את סגנון הכתיבה שלך יותר ממה שמיילס האלטר אוהב מילים אחרונות, שזה אומר הרבה מאוד. למרות שאתה לא בדיוק אוהב שהדמויות בסיפורים שלך נשארות בחיים, יש הרבה חומר למחשה מאחורי הדברים שאתה כותב, והם מאוד חכמים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיפור הזה, זה הדמויות בהם. הם לוקחים הכל בקלות, אפילו מיילס עושה משהו שההורים שלו ביקשו ממנו להימנע מזה והוא אפילו לא מרגיש רע לגבי זה. הם ציניים, איף כמה שהם ציניים, אבל אני מניסיון אישי הבנתי כמה ציניות עוזרת להסתיר משהו שאני רוצה שיישאר רק שלי, ואצלם זה עובד על אותו העיקרון. אצל אלסקה יש כל כך הרבה מסתורין שרק חלק קטן ממנה היא גילתה, עוד חלק קטן נגלה על ידי מיילס, המפקד וטאקומי ואת השאר היא לקחה יחד איתה, את כל הסודות והתחושות שאף פעם לא תחלוק. אהבתי שמיילס לאורך כל הדרך הקשיב לכל מילה שהמפקד אמר, עשה את כל מה שביקש ו"ביצע את כל הפקודות", אבל הוא סוף סוף היה מסוגל להגיד את ה"לא" הזה שרצה להגיד כל כך הרבה פעמים ולעמוד על שלו. והמפקד, זה שהראה חוזק לאורך כל הדרך, שהפגין שנאה חזקה מאוד כלפי עשירים מתגלה כאחד עם סיבות משלו, וכאלה מוצקות שאי אפשר לא להבין אותו הוא לא להזדהות אתו. ארבעה בני נוער, שחוץ מלעשן, לשתות, לארגן את המתיחה הבאה ולמצוא למיילס חברה, מוצאים גם את הזמן ללמוד ולהוציא מעל 9 במבחני הגמר, חיפוש אחר "האפשרי" והשאלה שעומדת בפנינו "איך תוכלו אי פעם להילחץ ממבוך הסבל הזה?", יוצרים סיפור מרתק שמדבר בגובה העיניים ולמרות שהסופר הוא גם פילוסוף, הוא לא מתפלסף. התמודדויות של אובדן, חיפוש אחר תשובות והסברים, הכל יוצר מתח תמידי שהשאיר אותי מרותקת שלא רציתי להוריד את הספר מהיד אפילו לא לרגע. דמויות פשוטות אך עם עבר ו\או הווה קשה שגורמות להזדהות מידית עם המצב. ספר שבהחלט, ממש ללא ספק מגיע לו את כל חמשת הכוכבים.

"מאה שלושים ושישה ימים אחרי אז אני יודע שהיא סולחת לי, ממש כפי שאני סולח לה. מילותיו האחרונות של תומס אדיסון היו: "יפה שם מאד." אני לא יודע איפה זה "שם", אבל אני מאמין שזה איפשהו, ואני מקווה שזה יפה." ג'ון גרין. אח, ג'ון גרין. אני אוהבת אותך את סגנון הכתיבה שלך יותר ממה שמיילס האלטר אוהב מילים אחרונות, שזה אומר הרבה מאוד. למרות שאתה לא בדיוק אוהב שהדמויות בסיפורים שלך נשארות בחיים, יש הרבה חומר למחשה מאחורי הדברים שאתה כותב, והם מאוד חכמים. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיפור הזה, זה הדמויות בהם. הם לוקחים הכל בקלות, אפילו מיילס עושה משהו שההורים שלו ביקשו ממנו להימנע מזה והוא אפילו לא מרגיש רע לגבי זה. הם ציניים, איף כמה שהם ציניים, אבל אני מניסיון אישי הבנתי כמה ציניות עוזרת להסתיר משהו שאני רוצה שיישאר רק שלי, ואצלם זה עובד על אותו העיקרון. אצל אלסקה יש כל כך הרבה מסתורין שרק חלק קטן ממנה היא גילתה, עוד חלק קטן נגלה על ידי מיילס, המפקד וטאקומי ואת השאר היא לקחה יחד איתה, את כל הסודות והתחושות שאף פעם לא תחלוק. אהבתי שמיילס לאורך כל הדרך הקשיב לכל מילה שהמפקד אמר, עשה את כל מה שביקש ו"ביצע את כל הפקודות", אבל הוא סוף סוף היה מסוגל להגיד את ה"לא" הזה שרצה להגיד כל כך הרבה פעמים ולעמוד על שלו. והמפקד, זה שהראה חוזק לאורך כל הדרך, שהפגין שנאה חזקה מאוד כלפי עשירים מתגלה כאחד עם סיבות משלו, וכאלה מוצקות שאי אפשר לא להבין אותו הוא לא להזדהות אתו. ארבעה בני נוער, שחוץ מלעשן, לשתות, לארגן את המתיחה הבאה ולמצוא למיילס חברה, מוצאים גם את הזמן ללמוד ולהוציא מעל 9 במבחני הגמר, חיפוש אחר "האפשרי" והשאלה שעומדת בפנינו "איך תוכלו אי פעם להילחץ ממבוך הסבל הזה?", יוצרים סיפור מרתק שמדבר בגובה העיניים ולמרות שהסופר הוא גם פילוסוף, הוא לא מתפלסף. התמודדויות של אובדן, חיפוש אחר תשובות והסברים, הכל יוצר מתח תמידי שהשאיר אותי מרותקת שלא רציתי להוריד את הספר מהיד אפילו לא לרגע. דמויות פשוטות אך עם עבר ו\או הווה קשה שגורמות להזדהות מידית עם המצב. ספר שבהחלט, ממש ללא ספק מגיע לו את כל חמשת הכוכבים.

לכל דבר שאנחנו עושים בחיים שלנו יש סיבה כלשהי, ואולי זה מספר סיבות, כנראה 13. מה לא שמעתי על הספר הזה? חברה קנתה אותו, התלוננה כל הספר שהוא מרוח סתם 250 עמודים ובסוף לא אהבה אותו, דעה שלה. אחרת אמרה שהוא מדהים, הספר הכי טוב שנתקלה בו, זכותה. אז מה אני אומרת על הספר? הוא לא מושלם, זה ברור, אבל הוא טוב והוא הספר שקראתי הכי מהר בגלל שלא רציתי לעזוב אותו לדעת מה קרה בסוף ושיעמוד מולי כדור השלג במלואו. בואו נתחיל בזה שהמעשה שהאנה עשתה היה די חולני. לשלוח לכל האשמים, האנשים שגרמו לה לסיים את חייה, קלטות שלה מספרת את הסיפור הנורא שלה? את כל מה שעבר עלייה? הסיבה שאני חושבת שזה כל כך חולני הוא שהיא הקליטה את קולה במקום לכתוב הכל ושלוח לכולם עותקים. לשמוע בנאדם, אומר לך, בקול שלו עצמו, שאתה הסיבה שהוא איבד עניין בחיים זה באמת חולני. אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בה, פשוט לא. הסיפורים של האנה, הכל, באמת היה מרתק ומותח ואהבתי שהכל היה קשור להכל וכמו שהיא קראה לזה, כל סיפור מוסיף עוד שלג לכדור. אבל הדבר היחיד שהתאכזבתי ממנו, הייתה קלטת מספר 5, צד א', סיבה מספר תשע. מההתחלה, עד לרגע בו האנה אמרה את השם "קליי ג'נסן", זה למה הייתי כל כך במתח. רציתי לדעת איך הילד המאוהב, שאהובתו החליטה להשים קץ לחייה, מתקשר להחלטה הזאת. במשך כל הסיפור הוא הצטייר כילד תמים, כזה שלא עשה רע לאף אחד וזה בדיוק מה שעוד יותר מתח אותי לדעת איך הוא הסיבה לזה שהאנה התאבדה. אז (*הזהרת ספויילר קטנה*), כשהיא אמרה שהיא שלחה לו קלטת רק כי היא רוצה להתנצל, והוא לא באמת עשה לה משהו שגרם לה לבלוע כדורים, זה מבחנתי אכזבה. דווקא בגלל שהוא היה מאוהב בה, דווקא בגלל שהוא היה בפחד וניסה להבין למה הקלטות הגיעו אליו בכלל, דווקא בגלל זה הוא היה צריך לעשות משהו חוץ מלעזוב את החדר כשהיא ביקשה ממנו, משהו שהוא עשה מבלי להשים לב לכך. ג'יי אשר היה צריך לשבור את המיתוס של "הילד המושלם" שהוא בנה לקליי. הספר הזה במובן מסוים גרם לי לפתוח את העיניים ולהשתנות, (*עוד ספויילר קטנטן*) כמו במקרה של זאק, שנקם בה רק כי כביכול הפסיד בהתערבות. אני לא אגיד שאני בנאדם נקמן, כי זה לא המקרה שלי, אבל אני מכירה אנשים שלא יכולים לשבת בשקט ולשתוק על מה שעושים להם וחייבים להחזיר. והאנה הייתה חסרת תקווה כשזאק נקם בה, ולפני דעתי, מכל הסיבות, מה שזאק עשה היה הכי נוראי, כי הפתקים האלה שבהתחלה חשבתי שהם אידיוטים וחסרי משמעות, היו לגמרי יכולים להחזיר להאנה את התקווה. אבל זאק החליט לנקום, הוא החליט שלא מגיע לה, שלא מגיע להאנה לחיות. אחרי הספר הזה אני יכולה להבטיח שאנשים סביבי לא יינקמו באחרים, כי אף פעם אי אפשר לדעת איך זה ייגמר. לסיום, אני חושבת שזה ספר טוב, אבל רק בגלל האכזבה עם קליי אני נותנת לו ארבעה כוכבים ולא חמישה. ממליצה בחום לקרוא את הספר!