המורה לנהיגה שלי סיפר לי על חוויה שעבר כשהיה בן 15, בקיבוץ. הוא נהג בטרקטור, כמו כולם. בלי רישיון, כמו כולם. אך שלא כמו כולם לו קרתה תאונה, הטרקטור התהפך ומחץ אותו תחתיו. רק בבית החולים זיו הצליחו להחזיר אותו לחיים.
זה הרשים אותי. כשהייתי בתיכון רווחו ספרים וסיפורים על מוות קליני והחזרה ממנו. רגע, אמרתי. הגעת למצב של מוות קליני וחזרת לחיים?
הוא נאנח. אני יודע על מה את חושבת. קולות, אורות, מנהרה, חוויה רוחנית גדולה. אז אני לא יודע על אחרים, אני יכול לספר רק על החוויה האישית שלי. כלום. חור שחור, וכלום. עד שחזרתי לחיים ולהכרה.
למרות כל זאת, סיפורים כמו של המורה שלי לנהיגה לא ממש מרשימים. לעומת זאת סיפורים על חוויות חוץ גופיות ועל החיים שלאחר המוות ממשיכים להיות פופולריים. הנה כמה מוסכמות קבועות: הנשמה יוצאת מהגוף התודעה ממשיכה להתקיים, לראות את הגוף "מלמעלה" או מהצד, ולחוש את הסביבה בכל החושים. ההמשך - חיים או מוות, תלוי בבחירה אישית, אבל גם בכפוך לבקשות מאנשים קרובים בסביבה. כדי למות - צריך "שחרור" מלא מאנשים אלה ^ וכמובן - כל החיים שעוברים בין העיניים... בטח פספסתי כמה דברים, אבל זה לא ממש חשוב.
כמו "לאחר מכן", וכן "מותו וחייו של צ'רלי סנט קלאוד", גם הספר הזה עוסק בגבול הדק שבין החיים למוות. זה לא נאמר בתמצית שעל הכריכה האחורית, ובעיני זה פרט חשוב, כי לא לכל אחד מתאים לקרוא ספר כזה. לי לא. בטח לא בצמידות רבה כל כך לשני הספרים האחרים שהזכרתי. באופן כללי מדובר בספר נוער, ובמוקד העלילה נמצאת אהבת נעורים גדולה: בין מיה נגנית הצ'לו הקלאסית, הכבשה השחורה במשפחת אוהבי רוק כבד, ובין החבר שלה, כוכב רוק גם הוא. מיה מתלבטת בין השיארות בעיר שלה, יחד עם החבר והלהקשה שלו, ובין לימודים מקצועיים הרחק בג'וליארד. תאונת הדרכים שבה היא מעורבת משנה את המוקד של הדילמות.
