ספר בעל כריכה חצי צהובה שוכב בתוך ארון, נדחס בין עשרות ספרים אחרים, כמעט שלא נראה, אך ראוי לכך.
ילדה משועממת ללא ספר ניגשת לאביה ושואלת אותו האם בראשו הצעה לספר שתוכל לקרוא, הוא נענה לה. גורל הספר וגורל הילדה מצטלבים.
כשהסתכלתי על הספר לראשונה, לכאורה לא ראיתי בו דבר מיוחד, למעשה, אפילו נרתעתי לשמע העובדה שמוסלמי כתב אותו, ששמות הגיבורים בספר הם שמות מוסלמים, שהכול מתרחש באפגניסטן ולא בארצות הברית, כמו שאני רגילה. ולאחר מכן, כשהתחלתי לקרוא אותו, צורת הכתיבה נראתה לי משום מה מאוד מסובכת ומעורפלת, לכן קראתי אותו תחילה לאט, כדי שאוכל להבין אותו יותר טוב. ואז, הגיע הרגע הזה, ואני חושבת שגם אני וגם הספר שמנו לב לכך, פשוט נכנסתי לתוכו, הבנתי את משמעות המילים המסובכות ממקודם, הבעתי רגשות כעס, שמחה וגם צער על הגיבורים, הבנתי את המשמעות של הספר.
קריאת הספר העניקה לי את ההזדמנות להביט אל תוך חייהם של המוסלמים באפגניסטן, להביט אל תוך תרבותם, להבין אותם, ולראות שאחרי הכל, הם לא כל כך שונים מאיתנו. נוכחתי במהלך קריאת הספר לכעס, עצב, יגון, חרטה, אהבה שפורחת וגעגועים, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לרצות את אביו, ואת רצונו של חבר לרצות את חברו, ללא התחשבות כלל מה המחיר לכך, נוכחתי לראות את רצונו של ילד לחזור לאביו ואימו, נוכחתי לראות את רצון האדם לתקן את מעשיו ולעזור לאחד, ואת רצונו להרוס את חייו של האחר ולזרוק אותם כפי שאנו זורקים דף לפח.
כעסתי על אמיר כשעשה מה שעשה, וריחמתי על חסן כשעשו לו מה שעשו לו. המיוחד בספר הוא שהוא גורם לך להרגיש כל כך הרבה דברים, טובים או לא טובים, ולא נותן לך מנוחה מהם.
קראו את הספר הזה אם ברצונכם להרגיש.
