היינו בני 18. בקושי הכרנו. הוא קיבוצניק, מאד גבוה, מאד קרח, מאד ביישן. אני, אני. לא גבוהה, לא קרחת, אפילו לא ביישנית. גרנו כל אחד בקומונה שלו, בכלל לא באותו מחוז. ראיתי אותו רק בכנסים הומי להט סוציאליסטי של הנוער העובד. אפילו לא דיברתי איתו, אבל שמתי לב. אני בדרך כלל רק שמה לב. לא חשבתי שהוא יודע אפילו איך קוראים לי. והזמן עבר מהר ונהניתי אבל הבנתי שעוד רגע הוא הולך להיעלם, אז זזתי. זה היה טיול למדבר יהודה שלא הייתי אמורה להשתתף בו בכלל. הדרכתי יא אבל ידעתי שהוא מדריך י ושהוא שם. בערב האחרון של הטיול מצאתי לי טרמפ מתל אביב עם מישהו שנסע לשם. לא לקחתי אפילו שק שינה. קיוויתי.
הגעתי והוא היה והתחלנו לדבר. כל הלילה דיברנו. מאות חניכים ישנים היו מסביב אבל היינו רק שנינו. מדברים. ובבוקר, בזריחה, נגענו. קודם אני ואחר כך הוא. רק קצת. לסמן. וחזרתי משם ונשארנו אנחנו לעוד כמה חודשים, עד הצבא, עד שהוא התגייס לסיירת שלו ואני לבהד שלי וזה היה קשה אז, להרגיש, גם לא ידענו איך, ורצינו להפסיק להרגיש, אז הפסקנו.
ואחר כך, כמה שנים אחר כך, התחלנו לבוא אבל אף פעם לא באותו הזמן. הוא בא כשאני לא הייתי ואני באתי כשהוא לא היה ושנינו חשבנו שאין שם אף אחד, אז הפסקנו לבוא.
ואז הוא כתב. ואני כתבתי. ושם, שם היינו נוכחים, קלופים. לא היו שם גרביים מלוכלכים ליד המיטה ולא הורים שצריך לנסוע לבקר ולא ילדים שצריך לקחת ולהחזיר, היינו רק אנחנו. עם כל הטינופת שלנו, כמו שהיא. עטופה ברוך ובסלחנות אבל נוכחת, מחוטטת, מתהדרת בכל השדים שיצרו אותה ומבררת איתם מה יש בקרביים שלה, מתפלשת יחד איתם במדמנה שאין בה גופים, רק מילים, כמו להכאיב.
וזה היה, זה היה כאילו מישהו לוקח עששית וקורא לך בחושך לקטקומבות שלך ומאיר איזה קיר שבכלל לא ידעת שנמצא שם ויש עליו ציור ואז הוא אומר לך "תראי כמה יפה כאן". ואת, את שחשבת שרק את מכוערת, שלא העזת להראות, את משתאה. כי את מצליחה לראות את הקיר ולראות את הציור. ולראות שהוא יפה.
