הספר שהכי אהבתי בתור ילדה (והייתי מנויה לספריה...) <br>נתקלתי בו לראשונה כשהייתי בת 5, בגן חובה. כל כך אהבתי אותו!!! ביום ההולדת בגן, לכל אחד נתנו לבחור 1 משלושה ספרים כמתנה מהגן. הספר לא היה ביניהם... וביקשתי מהגננת שתשיג לי במיוחד. אני לא יודעת לאן התגלגל הספר שאהבתי מכל, ואני מתגעגעת אליו והיום בגיל 25 אני רוצה להקריא לאחיינים שלי. אני אפילו זוכרת בעל פה את הפתיחה של הספר (מגיל 5!!! שכבר אז ידעתי את כולו בעל פה): <br>"הדודה שלי מרחוב הנביאים <br>יותר מהכל אהבה ילדים <br>כשנולד לה הבן הראשון - ירמיהו <br>אמרה: מה יפה, וכמה נפלא הוא <br>תראו איך שהוא משחק לו לבד <br>הלוואי והיה לי כזה עוד אחד" <br> <br>ספר נפלא! מתוק! מצחיק! <br>על אמא שהתינוק שלה עושה צרות והיא לא כועסת, רק רוצה עוד ילד. שניהם ביחד הורסים לה את הבית, והיא לא כועסת, אלא אוהבת יותר ורוצה עוד אחד... ועוד אחד ועוד אחד... אפילו שבקושי נשאר לה בית. מן הסתם, שמותיהם כשמות הנביאים. לרוץ!

הספר של ילדותי. קווים לדמותו של הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר. <br>מתאר זמנים של תמימות זכה, אהבת המולדת, אידאלים. צובט את הלב בנוסטלגיה.

לעניות דעתי, הספר הטוב ביותר של עמוס עוז. <br>