#
דבר ידוע הוא, שסופר המעוניין לאותת לקוראיו על שינויים שעוברת הדמות הראשית מוציא אותה (את הראשית) למסע. הדמות היוצאת למסע יכולה להיות משני המינים וממגוון גילאים. אבל המסע הוא העיקר. הוא מאפשר לסופר לתאר תיאורי נוף המלווים את הדמות ולרמוז בהם על שינויים החלים בדמות בזכות המסע.
אישית אני לא חובבת מסעות. לא במציאות ובדרך כלל לא בספרות. המטפורה הזאת שאינה רעננה כבר זמן רב – נשחקה אצלי עד דק. יש ספר

בואו נדבר על ספרי קיץ, בסדר? כי עכשיו קיץ, אז זה מתאים. ספרי קיץ הם אותם ספרים שמתאימים לקריאה כשהראש נמס מהחום, המזגן לא מצליח לקרר כמו שצריך, או לפעמים מקרר אותנו יותר מדי, והחדשות רומזות לנו שהעולם השתגע ואנחנו נמצאים על סף תהום, או לפחות כך נדמה. בזמן שכזה אין חשק או כוח או יכולת להתעמק בקריאה רצינית ומעמיקה, והלב נמשך אל הדברים הקלילים יותר, שבהם חוקי העולם האכזר הרבה יותר גמישים, אז אפשר לזכ

נחמד לקרוא סיפור בלשי-משטרתי שמתבסס, גם אם בצורה קלושה, על יצירת מופת ספרותית. בלי להבין את שר הטבעות ולהכיר את מורשת טולקין, קשה להתחבר לספר הזה. אבל למי שמכיר את טולקין ואת הארץ התיכונה, תיתכן כאן אכזבה בשל הקשרים המועטים והרופפים.
ובכל זאת ספר נחמד, שלוקח אותנו אל מדינה לא מוכרת, לאנשים מסוג אחר. ושוב אנחנו מגלים שגם בקהילות של אנשים טובים ומיוחדים האדם נשאר אדם - יצור רע ומתפרע. ומטוסי הסילו

לקחתי את הספר בגלל ההמלצות של ג'ון לה קארה והגרדיאן.
לאחר מספר פרקים הבנתי את הפתגם:"מה שרואים משם לא רואים מכאן". מה שרואים ממרחק של נצרות וחוסר נגיעה לשואה, אינו דומה לזה שרואים מכאן.
הסיפור הוא על "הנוצרי הטוב", קצין בוורמאכט, נהנתן לטעום כל בחורה פריזאית שנופלת מיד למרגלותיו שדודה, נתקף אשמה על העוול המוסרי שמדינתו עושה. את ההמשך מי שירצה יקרא בספר.
סופו של דבר הוא מתפוצץ בשדה מוקשים. סיום