ככה נכנסתי לליאונרד כהן בגיל שש עשרה בערך. בשנת 1975 השמיע לי ידיד לספסל הלימודים תקליט אריך נגן 33, רכשתי אותו. "סוזן","מריאן","סיפורים מן הרחוב" והספר ליוו אותי מאותה העת ובמשך תקופה ארוכה.
בשנות העשרים הלכתי עם החברה לראות אותו בהיכל התרבות בתל־אביב, ועד היום הוא חלק מהרקורד הפנימי. ליאונרד כהן זאת אווירה ייחודית שיש בה סיפור למלנכוליה ותשוקה. אתה בא אלגנטי בהקשבה אליו. המוסיקה שלו מושכת את הס

מהספר:

בשנת הריב בחודש העצה,
בצריח זה שדמיונו כחדר,
אני אנדריאס, נפש רצוצה,
אני אנדריאס, שה אובדה מעדר,

הרחק מעיר-ומתים וקול המון,
בהיות הדמי בגרון הבכי כעצם,
בעוד ידי מכה בפעמון
ובי עצמי מכה ענבל העצב,
אמרתי שיר.


והשירים האלה של <mark>יוסי גמזו</mark> נוגעים.

שירה בשבילי זה ליאונרד כהן.
הקול שלו מלטף -זה כמו לעשות אהבה.
המילים מצטרפות אחת לשניה עוברות לתת מודע שלי.
זו שירה שלוקחת אותי אתה לכל מקום. בימים טובים וגם בימים לא כל כך טובים.
פעם שאל אותי חבר אם הייתי צריך ללכת לגור באי לבד מה הייתי לוקח? . אלבום התמונות של משפחה שלי, אבל אם הייתי יכול לקחת רק דבר אחד wishfulthiking זה היו הדיסקים שלו.
את אלבום התמונות הייתי עושה בראש שלי.
זאת אהבה מאז