הביקורת נכתבה ביום שני, 27 בפברואר, 2017
ע"י MishaEla
ע"י MishaEla
מסע סביב חדרי / גזביה דה מסטר
מצרפתית: ראובן מירן
אחרית דבר: משה רון
הוצאת נהר ספרים 2007
138 עמ'.
גזביה דה מסטר (1763-1852) כתב את הספר בטורינו ב-1794. הוא היה איש צבא במקצועו, בנו של רוזן, נצר למשפחת אצולה, יליד סבויה שהשתייכה אז לממלכת סרדיניה.
יצירה זו נולדה כתוצאה מעבירת משמעת של דה מסטר, קצין צעיר שלקח חלק בדו-קרב עם קצין אחר, ונידון לארבעים ושניים ימי מעצר בית. בספר ישנם 42 פרקים, אך הם אינם כתובים באופן שחופף כל יום מימות המעצר, אלא כמסמך אינדיבידואליסטי רגשני של המחבר, המנסה לתעל את תסכולו מהעונש לכדי הפקת המיטב מהמצב אליו נקלע.
תוך כדי עריכת מסע מודרך לקורא בחדרו, המחבר משתף אותו בהגיגים, בחלומות, בממוארים, בתחושות ובתובנות. זהו אינו ספר עלילתי; זה מסע אל תוך הנפש, זוהי חקירה של האנושיות, אולי, והרקע הפיזי משמש כאמצעי לבחינת הרוחני. הן מערכות יחסים (עם המשרת שלו, עם הכלבה האהובה שלו, עם המאהבת שלו) והן רשמים מהטבע, מיצירות ספרות ואומנות, ובדרכים עקיפות גם ממאורעות היסטוריים (המהפכה הצרפתית, הרפובליקנית).
" למיטה יש מיקום "גיאוגרפי" אובייקטיבי, אבל תפקידה בטקסט הוא לספק עילה להרחבה סובייקטיבית מובהקת " (עמ' 124, אחרית-דבר, משה רון).
דה מסטר מתאר את אופן ישיבתו על כורסתו ואת התועלת שהוא מפיק מכך; הוא מתענג על מיטתו, על צבעיה, על מיקומה; הוא מתרפק על הציורים שבחדרו ומספר את סיפורם; הוא עורך לקורא סיור בספרייתו ומרחיב לקורא את הדעת; הוא נזכר במאהבת שלו וביחסה המנוכר אליו באחד מביקוריו.
אלו הן רק דוגמאות מזעריות ועל קצה המזלג לנושאי הספר. דה מסטר מצטייר כאדם רגיש וכמעט פואטיקן, אך בעל גישה ריבונית ופטריארכלית, כמי שמאמין בסדר הישן בו זכויות האצולה קודמות לכל, וגם אם הוא מותיר מקום רב לרגשות כנים של אמפטיה וחמלה כלפי הנחותים ממנו, כמו משרתו וכלבתו, הרי הוא בסופו של דבר מתנגדם המוצהר של שינוי הסדר החברתי המאפשר דיכוי ושל שוויון זכויות. בכל זאת, הדבר אינו מונע כלל מהספר להיות בעל חן ועניין, ולו רק בזכות ההתפלספויות החביבות של מחברו, יכולת האבחנה העשירה שלו, והנימה האירונית הנבונה והמשעשעת בה הוא נוקט בחלקים גדולים של הספר, החל מכותרתו.
אחרית הדבר המבריקה של משה רון תורמת רבות להבנה מעמיקה של ההקשר בו נכתב הספר, ופוקחת את עיני הקורא לרבדים העמוקים יותר ולמשמעויות שאולי חמקו בקריאה ראשונה. רון כותב על התקופה בה נכתב הספר, הממוקם בספרות האירופית במה שנקרא "עידן הרגישות", או "הקדם-רומנטיקה". הוא משכיל לנתח היטב את המסע הזה, את אופיו של המחבר, את הניו אנסים הדקים שבאופן השפעתה של אישיותו על סגנונו הספרותי. הוא מבאר את סוגיות המרחב והזמן בספר, באופן מרתק ועם ציטוטים נלווים.
זוהי יצירה החודרת אל "נבכי הנפש העלומים שרק האינטואיציה, החלום או חומרים פסיכודליים עשויים לפתוח את שעריהם בפני מחפש הדרך" (עמ' 122-3, אחרית-דבר, משה רון).
מומלץ, ולו רק כקוריוז וכפסק זמן, או כצוהר מסקרן לעולמו של סמי-אציל בן המאה ה-18.
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
כרמלה
(לפני 8 שנים ו-7 חודשים)
תודה על הסקירה.
קראתי את הספר לפני מספר חודשים.
פרט לקטעים בודדים הוא לא השאיר בי כל חותם. |
12 הקוראים שאהבו את הביקורת