ביקורת ספרותית על ונוס ואדוניס מאת ויליאם שייקספיר
ספר מעולה

---

קטונתי מלתת ציון לשייקספיר, אבל הציון ניתן בעצם למתרגם, על גמישות הלשון שלו עד כמעט שפה יום יומית במקומות מסוימים.

זוהי פואמה על אדוניס.
וכדי שלא אשאר בור, אביא את הקטע מויקיפדיה שמתאר את סיפור חייו של אדוניס.

"לסיפור אדוניס מספר גרסאות, אך גרעין העלילות דומה: הוריו של אדוניס היו סמירנה ואביה קינירס מלך קפריסין. סמירנה לא כיבדה את האלה אפרודיטה, והאלה הנזעמת גרמה לה להתאהב באביה ולהזדווג עמו בלי ידיעתו. משך כל ההריון שמרה הבת על הסוד, אך כשכבר לא יכלה גילתה אותו לאביה. משגילה את התועבה, כעס קינירס כל כך, עד שסילק את סמירנה המבוהלת מהארמון ורדף אחריה בחרב שלופה. אפרודיטה הפכה את סמירנה לעץ מור, ועץ זה התבקע וממנו נולד אדוניס הקטן.

אפרודיטה מסרה את אדוניס לאלה פרספונה. לאחר שנים מספר התחרטה על כך אפרודיטה ורצתה את אדוניס בחזרה, אך פרספונה לא רצתה למסור אותו. הוויכוח נפתר במשפט שערכה המוזה קאליופה (בחלק מהגרסאות היה זה זאוס שערך את המשפט), שחילקה את השנה לשלושה חלקים שווים - בחלק הראשון על אדוניס להיות עם פרספונה, בחלק השני עם אפרודיטה ובשלישי יוכל להיות היכן שיחליט בעצמו.
הילד, שגדל עם פרספונה, רצה תמיד להישאר אתה בחלק השלישי של השנה. הדבר לא מצא חן בעיני אפרודיטה, ובעזרת החגורה הקסומה שלה אילצה את אדוניס להישאר אתה גם בחלק השלישי של השנה, ובסופו של דבר שייכה לעצמה גם את החלק של פרספונה. פרספונה הזועמת הלכה לארס, מאהבה של אפרודיטה, וסיפרה לו שאפרודיטה מעדיפה את אדוניס על פניו. בהתקף קנאה הביא ארס לפציעתו של אדוניס בידי חזיר בר, פציעה ממנה דימם אדוניס למוות בזרועותיה של אפרודיטה.

מדמו אשר טפטף לארץ יצרה אפרודיטה פרח שינציח את זכרו - הכלנית (למרות זאת, הפרח שקרוי על שם אדוניס הוא הדמומית). לזכר מותו של אדוניס, במועד קבוע בשנה, מי נהר איברהים הנשפכים לים התיכון ליד גבל, בלבנון של היום, מאדימים מדמו של אדוניס.( מתוך ויקיפדיה)"

שייקספיר מציג את אפרודיטה , נכנעת,מתחננת, עוגבת ותכמנית וכל זאת כדי להשאיר את אדוניס ברשותה.
בכשרון שלא קיים אצל הרבה אנשים, הוא פורש את אמצעי הפיתוי שלה עד סופו המר של אדוניס, החל ממילים , ליטופים, ועד התעלפות.

היא מתארת את יופיו של אדוניס:
"נוצרת לבייש דרים של מעלה:
חמה ביום ולבנה בלילה"

ויש לה צידוק לאהבים ממנו:
"גופך הוא בור הקבר הממתין
לבלוע את העוללים שלך,
עולם שלם ידון אותך לשבט,
כי בגללך כל תוחלתו נכזבת".

ונוס סובלת מהקרירות של אדוניס כלפיה:
"כי האוהב יודע: כשהלב
מוכרח לשתוק, גובר בו הכאב".

הספר קצר וקריאתו שוטפת ומהנה.
וקצת על התרגום.
אדוניס, בפואמה ילד/נער ולכן המשורר ו/או המתרגם שמים בפיו בתחילת תהליך הפיתוי את המשפט הבא:
"אלך לי,חם פה: פויה , אהבה"
זאת העזה תרגומית נפלאה.

אני ממליץ לרכוש ספר זה ולקרוא בו מדי פעם.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על ונוס ואדוניס