ביקורת ספרותית על שונית מאת רומש גונסקרה

---

הטקסט הספרותי הוא מעין רקמת תחרה מלאה חורים והקורא הוא המתבונן המאחד, המגשר על החורים והופך את הרקמה לסיפור קוהרנטי, בעל משמעות אחידה ועקיבה, משמעות המאששת תובנה או מעניקה היבט משמעותי על החיים והאומנות. מעניין לציין שבספרו זה של גונסקרה, היחיד לדעתי שתורגם לעברית, ישנם חומרי גלם רבים, טובים, ויחד עם זאת, לא הצלחתי כקורא לגבש מתווה אחיד ומשמעותי שמתוכו ניתן לזקק אמירה אומנותית או ספרותית בעלת עומק, גם אם כתיבתו בחלקה הינה פואטית ויפה.

הסיפור מתרחש בעיקרו בסרי לנקה של שנות הששים – בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים האכזרית והעקובה מדם. כמו באזורנו, הסיבה למלחמת האזרחים (שהסתיימה שם ב-2009) טמונה הייתה בקולוניאליזם, בעיקר זה הבריטי (לפניהם היו שם הפורטוגזים וההולנדים). הבריטים "ייבאו" במאה ה-19 אוכלוסיה טמילית מהודו הסמוכה ככוח עבודה למטעים שהקימו באי. הם טיפחו את האוכלוסייה הטמילית בבניית מוסדות ציבוריים וחינוכיים עבורם ובכך הפכו את הטמילים, שהיוו מיעוט בסרי לנקה (מול האוכלוסייה הסינהלית המקורית) לאליטה שתפסה ברובה את מוסדות השלטון. הדבר הביא למתחים עדתיים וחוקתיים שהפכו למלחמת אזרחים אכזרית אשר במהלכיה התערבה הודו ובריטניה.

כל אלו אינם באים לידי ביטוי ישיר בספר, אך חשוב להבין את הרקע שכן קיימת לכך משמעות המשתרגת בסיפור עצמו. בשל האופי של אותה תקופה שרוויה הייתה מהפכות עולמיות, והשיח הסוציאליסטי שהתפשט בעיקר במדינות מתפתחות דאז, אפשר לקרוא חלק מהסיפור כמהפכה זוטא המייצגת את המלחמה שברקע. כדרך כלל, מיעוטים נטו לתמוך בקומוניזם (כמו היהודים בברית המועצות) שכן התורה הקומוניסטית ביקשה למחוק זהויות לאומיות ואתניות, ליצור האחדה ובכך לאפשר למי שאינו נמנע עם הרוב לקבל לגיטימציה. בזעיר אנפין, הסיפור הוא סיפורו של טריטון, ילד מהמעמד הנמוך אשר דודו מביא אותו לעבוד אצל סלגאדו, ביולוג ימי. ההבחנה בין המעמד השולט ומעמד פשוטי העם ניכר לאורך כל הספר, וטריטון מצליח להשתחרר, או יותר נכון מובל אל שחרורו, הן מהמשרת הראשי (המנסה לאונסו) והן, לבסוף, מאדונו.

ויחד עם זאת, אין בספר קול של ביקורת מובלעת אלא אולי כמעט להפך, מעין האדרה של דמותו של סלגאדו, אך יחד עם זאת, אולי כמו הכבוד שרוחשת האליטה לעבר הבריטי, הוא מרמז על המעבר הראוי אל השחרור מהעבר הקולניאליסטי (אף כי סלגאדו אינו בריטי אך הוא כן מייצג את התרבות הקולוניאליסטית) – כלומר, שחרורו לבסוף של טריטון ממר סלגאדו. אך שוב, סאלגדו הוא המשחרר, טריטון הוא ה"משתחרר", לא המורד.

ינשן כמה טמות עיקריות בספר, המשתרגות זו בזו: טריטון הופך למשרתו וטבחו של סלגאדו ובכך דימויי האוכל, המטבח והסעודות תופסות מקום עיקרי בעלילה. מנגד ישנו העולם הימי, השונית, עולמו של מר סלגאדו, הביולוג, המצטייר כאדם פסיבי, הן באהבתו והן בעיסוקו – ניכר כאילו אינו פועל במרץ סביב עיסוקו אלא הוא נגרר אליו מתוך כוחות פוליטיים חיצוניים המבקשים להאדיר את שמה של הארץ על ידי המחקר הימי. מתוך שני הדימויים המנחים האלו עולה ניגוד – שכן סלגאדו מבקש לשמר ולחקור את הטבע הימי ויחד עם זאת הוא גם ניזון ממנו – הארוחות שמבשל טריטון עבורו ועבור חבריו של סלגאדו, חברי האליטה הבאים להתארח בביתו, לחגוג ולשחק פוקר, ארוחות פאר אלו נלקחות מהים. גונסקרה מתאר את השוק בו נטבחים ייצורי הים, היכן שטריטון ואהובתו של סלגאדו, גברת נילי, הולכים לערוך קניות. יש בכך מעין ביקורת חברתית: האליטה ממנה יוצאים השמנה וסלתה של סרי לנקה היא גם זו שמכחידה את סרי לנקה. אך גם כאן, זהו דימוי עקיף בלבד הוא אינו חד דיו, משום שדמותו של סלגאדו אינה דמות שלילית – יש בתיאורה מין היסוד הפסיבי, ומכאן שסלגאדו וטריטון הם מעין בבואה אחד של השני – המשרת הוא פסיבי לכאורה אך הוא זה המנהל את הבית. ואילו סלגאדו, האדון לכאורה, מנוהל על ידי המדינה, על ידי אהובתו ועל ידי צוק העיתים.

ובכן ישנו המזון וישנו הים. ובין שני אלו נכנסת אל הסיפור גברת נילי, ההופכת לאהובתו ובת זוגו של סלגאדו. גברת נילי היא היסוד האקטיבי, החיי בבית: היא הופכת אותו למרכז בוהמי עם מסיבות, סעודות מפוארות, נשפי ריקודים ועוד. וכחוט דק עולה המתח בינה ובין המספר טריטון – אך בכתיבתו המסתירה של גונסקרה לא עולה צלילות מספקת – האישה נכנסת לחייהם של שני הגברים ולאחר מכן יוצאת. התיאורים הם שבלונים. גונסקרה בפיו של טריטון, מתאר את שנאתו למשרת ג'וזף, אך הוא אינו "מראה אותה" בצורה ספרותית. כלומר, הוא פשוט כותב כי הוא שונא אותו, כי הוא מנסה לחמוק ממנו. אך תיאורו של ג'וזף נשאר לוט בערפל. מה היה בו כה מפלצתי? כך גם תיאוריהם של נילי וסלגאדו. בסוף הקריאה נותרת תחושה של דמויות שטוחות, ללא עומק רב. אתה רוצה להכיר אותם, את רגשותיהם ומניעיהם אך משהו בכתיבתו של גונסקרה מזכיר דמויות בתיאטרון צלליות יפני.

בדומה, גם שני הדימויים המובילים – המזון והים, נותרים לא מפוענחים, נטולי משמעות עמוקה. תיאורי המזון, המטבח והסעודות עשיר ויפה, וכך גם תיאור הים והשונית. ככלל, גונסקרה הוא אמן של תיאור ויש בספר מספר פנינים. אך התיאור של גונסקרה אינו מספיק לייצר משמעות מכל זה. היכן עומדת האהבה בין שני הדימויים האלו? מדוע נילי עוזבת? האם טריטון אהב אותה ומה המשמעות לכך? העומק הפסיכולוגי נותר פלקטי, תיאורי בעיקר, ללא רבדים נוספים שניתן היה, כך נדמה, להשתמש ולזקק מהחומרים העשירים הללו.

עם כל זאת, כפי שכתבתי, גונסקרה המצטייר כאמן התיאור, שם בפיו של המשרת טריטון את אחד התיאורים היפים שקראתי לחווית הקריאה, תיאור המזכיר את כתיבתו של פרוסט. כך הוא כותב:

"גם אני אהבתי לשבת דרך חירות בחדר שלי, מרוקן מעברי, מרוקן כולי, שום דבר מסביב, שום דבר מלבד קול צרור בנייר, דפוס סימנים החודר לדומייתי, בהרגשה כאילו מישהו חורט בריקמה האפורה הרכה של מוחי, כותב על מים, מכה אדוות במחשבתי. הייתי צולל פנימה, עור הכריכה מתחכך בעור אצבעי ואגודלי. הייתי מפנים מחשבה אחר מחשבה ושוכח היכן התחילה האחת והיכן נסתיימה האחרת. הצליל היחיד שנשמע היה קול קליפת הבצל המרשרשת מסיפור לסיפור, כעצים ברוח בבוסתן קייצי."

האהבה לקריאה והערצת הידע והלמדנות הן אלו המובילות אל השחרור. כמו הסופר עצמו, גם טריטון, הנוסע עם אדונו לבריטניה, משתחרר מהאסון של ארצו על ידי הגירה ולמדנות המאמצת בסופו של דבר את הכלים והנרטיבים הקולוניאליסטיים. אולי בשל כך הקולות של המספר אינם חזקים דיים. השחרור הוא שחרור פסיבי, לא אלים או אקטיבי לכל הפחות והפתרון הוא בריחה או אולי דווקא חזרה אל חיק האומה ה"מתקדמת" והראציונאלית, אשר חופיה מתוארים בסוף הספר בעושר ויופי רב. גם פתרון זה, כמו גדילים רבים בספר הזה, אינו מנומק מספיק אלא הוא פשוט מונח כעובדה עלילתית. ובכך, שוב, ניכרת חולשתו של הספר.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על שונית