ביקורת ספרותית על דרך בורמה - סיפור הגבורה של זירת סין-בורמה-הודו במלחמת העולם השנייה מאת דונובן ובסטר
ספר טוב

---

"דרך בורמה" מאת דונובן ובסטר (בהוצאת מטר, 2006) מתאר את סיפור הקרבות בזירת המבצעים סין-בורמה-הודו במהלך מלחמת העולם השנייה. נוכח המצור שקיים הצבא הקיסרי של יפן על נמלי הים של סין הוטל על כתפי הגנרל האמריקני ג'וזף "ג'ו חומץ" סטילוול, לפתוח מחדש את "דרך בורמה" בכדי לאפשר מעבר אספקה לכוחות הלוחמים (ולארגן גם רכבת אספקה אווירית לסין מבסיסים בהודו), ובמקביל להדוף את היפנים אל מחוץ לשטחה של בורמה. מחבר הספר, דונובן ובסטר הוא עיתונאי, סופר והיסטוריון אמריקני, ששימש כעורך בכיר במגזין "Outside ומאמריו התפרסמו בין היתר ב"מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק" ו"הניו יורקר". בספרו הוא מתאר כיצד נעזר הגנרל סטילוול בשורה של אישים ויחידות (שבחלקן שירתו הודים, בורמזים וסינים) בכדי לעשות זאת. סיפור הקמתם ופעילותם של "הפושטים" האמריקנים של גנרל מֶריל ובריגדות ה"צ'ינדיטים" של וינגייט במערכה זו מרתקת במיוחד. ליחידות אלה ישנה גם השפעה ארוכה על אופן ההפעלה של כוחות מיוחדים ומובחרים עד ימינו אלה.

אחד הקצינים המרשימים ביותר שבהם נעזר סטילוול היה כאמור, אורד צ'ארלס וינגייט, חייל לא שגרתי בעליל, שסיגל לעצמו מנהגים מוזרים (אכל בצל במטרה להרחיק ממנו אנשים שלא אהב) היה אחד הבולטים שבמפקדי היחידות המיוחדות בלוחמה המודרנית. "אחרי סיום לימודיו במכללת ווליץ' בשנת 1923 שירת וינגייט שלוש שנים בפלוגה של חיל התותחנים המלכותי" (עמוד 70). זו היתה, בערך, הפעם האחרונה שבה שימש כקצין תותחנים. את עיקר הקריירה שלו עשה בהקמה, פיקוד והובלת כוחות מיוחדים בלחימה. "בעוד המרד הערבי נמשך – ובעקבות הטרדות ושידולים עקשניים של וינגייט – התירו לו הממונים עליו לארגן יחידות לוחמות ציוניות לצורך הגנה על יישובים יהודיים, ולשמירה על צינור הנפט לעיראק מפני חבלות. היחידות שאימן וינגייט, שהציע לקרוא להם "פלוגות לילה מיוחדות" (פל"מ), הפיקו עד מהרה תועלת משיטת "ציד השועלים" שהפעיל וינגייט לתפיסת מבריחים בסודן ובאתיופיה. בתחילה הסתפקו "פלוגות הלילה" בעמדות הגנה בלבד כנגד פשיטות של ערבים; אולם בהמשך, כשביטחונן ביכולתן גבר, ביצעו היחידות הללו מארבים ותקיפות כנגד כוחות ערביים.
בתוך שנה התגבשו "פלוגות הלילה" לכדי כוח לוחם מובחר – אולי האיכותי ביותר מסוגו בעולם: הלוחמים צעדו בלילה במבנה מכונס (לא אחת כעשרים וחמישה קילומטר לפני שתקפו את האויב); עטפו את כידוניהם בבד שחור למנוע נצנוצים באור הירח; הפעילו ציוד אלחוט חדשני לחמוק מאיתורן על ידי האויב; והסתערו על הערבים שהיו פחות מאורגנים מהם. אדיש לכדורים ששרקו סביבו בעיצומם של התנגשויות וקרבות, פיקד וינגייט על יחידותיו מקו האש עצמו, ובמהלך היתקלות אחת נפגע לא פחות מחמש פעמים מאש כוחותיו-הוא. אך אפילו נקבי הקליעים לא היה בכוחם לצנן את הלהט שפעם בלבו" (עמוד 72).

ביוני 1942 מונה וינגייט למפקד חטיבת הרגלים ה-77, והחל להכשירה לבצע חדירות עמוקות לעורף האויב. "תוכניתו הראשונה היתה לאמן את חייליו ולחשלם לקראת התקפה רגלית על בורמה מתוך הודו. כשיגיעו לשטח האויב, הם ינועו בו עם מטען קל, יקבלו הספקה מן האוויר ויבלבלו את היפנים במהלך השלבים הראשונים של פלישת "הענקים" של סטילוול לתוך בורמה" (עמוד 76). וינגייט כינה את חייליו צ'ינדיטים, שיבוש של "המילה הבורמזית צ'ינדה, על שם פסלים דמויי גריפון שחציים אריה וחציים עיט, המוצבים כמשמר בשערי מקדשים בודהיסטיים בבורמה" (עמוד 77). שניים מהבולטים שבמפקדי המשנה של וינגייט היו ברנרד פרגוסון ומייקל "מייק המשוגע" קאלוורט, "גבר חסון ואתלט טבעי בן עשרים ותשע, אשר החמיץ אך במעט את תנאי הקבלה במקצוע קרב חמש של נבחרת בריטניה לאולימפיאדת 1936. קאלוורט היה יד ימינו של וינגייט ושימש כמנהל בית הספר על שם בוש ללוחמה בבורמה לפני הגעתו של וינגייט. גם קאלוורט נולד בהודו ודמה לווינגייט באפו הדק והארוך, במצחו הגרמי מאוד ובמבטו החודר ותכול העין. הגם שקאלוורט היה צעיר בעשר שנים ממפקדו, יכלו השניים בנקל להיות אחים, וכל אחד מהם זיהה את קווי הדמיון הבולטים אצל רעהו. חי מהר הביאו הביטחון והאמון שרחשו זה לכישוריו ולשיפוטיו של זה לקשר בל יינתק ביניהם. זו היתה הסיבה שבגלל יוחדה המשימה הקשה ביותר של הצ'ינדיטים לקאלוורט ולשדרה מס' 3 שבפיקודו" (עמוד 80).

החטיבה של וינגייט חדרה במספר שדרות לעומק בורמה בפברואר 1943 ."למרות הבעיות והשיבושים סירב וינגייט לשנות את עמדתו, וב-6 במרס, בדיוק על-פי לוח הזמנים, החל לשמוע על הצלחות של צ'ינדיטים. באותו יום אחר הצהריים, חגגה שדרה מס' 3 של מייק קאלוורט את יום הולדתו השלושים של "מייק המשוגע" הנועז בפיצוץ מסילת הברזל מנדאלי-מיצ'צ'ינה בעשרות נקודות ובמרווחים של כמאה מטרים זו מזו בקרבת העיירה נאקאן. בכך לא נשבע רעבונה של שדרה מס' 3, והיא פוצצה גם שני גשרים של מסילת ברזל – מהם אחד שהיה מפלצת תלת מפתחית באורך ארבעים מטר. כשהגיעו שלוש משאיות עמוסות בחיילי כוח תגובה יפני, כדי להניס את שדרה מס' 3, פתחו חייליו של קאלוורט באש נק"ל ומרגמות 3 אינצ'ים על כלי הרכב. הם הציתו שניים מהם בקליעים, ואת השלישית – בירי מרגמה מוצלח במיוחד" (עמודים 81-82). קאלוורט עוטר בעיטור מסדר השירות המצוין (השני בחשיבותו בצבא הבריטי) על פועלו באותו מבצע.

יחידה נוספת שמתאר ובסטר בספרו היא יחידת הפשיטה 5307 שנודעה גם בכינוי "הפושטים של מריל", על שם מפקדה, בריגדיר-גנרל פרנק מריל, "איש בעל ידע מפליג בשפה היפנית, בוגר וסט פוינט ואחד מעוזרי סטילוול שזכה לאמונו הרב ביותר" (עמוד 136). באוגוסט 1943 פורסמה קריאתו של הנשיא רוזוולט ברחבי הצבא האמריקני כולו "להתנדבותם של 2,830 קצינים וחיילים ל"משימה נועזת ועתירת סיכונים". כל חברי היחידה נדרשו להיות מאומנים בלוחמת ג'ונגל" ו"בעלי יכולת גופנית מעולה" וקשוחה". בתוך ימים נבחרו שלושת אלפים חיילים, הם חולקו לשלושה גדודים בני אלף חייל כל אחד (בכל אחד מהם שני צוותי קרב מלאים), שמאפייניהם הושתתו על קבוצות ה"חדירה לטווח ארוך" (חל"א) של וינגייט. הכוח הזה, שנקרא "יחידה משולבת 5307" (שם זמני) – אך נודע בשם הצופן "גאלהאד" – הוא זה שהבטיח ג'ורג' מרשל לווינגייט כששמע על תוכנית חל"א שלו בוועידת קוויבק" (עמוד 135). אחד ממפקדי הפלוגות בפושטים, סרן פרד ליונס, תיאר בספר כי היחידה היתה קשוחה, מאומנת ונכונה לכל.

בפברואר 1944 נכנסו שלושה גדודים של פושטים לבורמה והשתלטו על העיירה ולאואובום שהיתה בידי הצבא היפני. "היפנים ביקשו לכבוש את השוחות שנטשו אמש – ושאר אותן אישו עתה הפושטים. נוכח התקרבותם של היפנים החלו האמריקנים לאבד את שלוותם.
"יכולתי לחוש את השרירים שלי מנסים להתכווץ במצולב ואת הדם הגועש בפני," סיפר פרד ליונס. ועל-פי אות שנתן ליונס, פילח את אור השחר צרור יריות של מקלע אמריקני והפיל באחת שבעה חללים יפנים.
"ואז," נזכר ליונס, "החלה האש הרצינית. עוד יפנים נגלו לעינינו, והם היו כה קרוביפ עד שיכולת לראות את זוהרו העמום של כוכב הברונזה המוצמד לכובעיהם הקטנים והמקפצים.
לא פחות משש הסתערויות באנזאי שונות אירעו באותו יום, ובין גלי התוקפים הנחיתו היפנים על האמריקנים אש מרגמות ותותחי שדה " (עמוד 140). הלחימה היתה עזה, אך מול האומץ שהפגינו היפנים בהסתערויותיהם מימשו הפושטים את עליונותם בהפעלת נשקם ובפיקוד ובשליטה.

"בתוך חמישה ימים שעשו בוואלאובום הרגו הפושטים שמונה מאות מחיילי האויב. אבדותיהם הסתכמו בשמונה הרוגים ובשלושים ושבעה פצועים בלבד" (עמוד 144). למרות זאת, בשל הפעילות האינטנסיבית כמו גם בשל פגעי הג'ונגל, ובהן מחלות טפילים, סבלו הפושטים של מריל משיעור נפגעים גבוה ובאוגוסט 1944 פורק הכוח ואוחד העם רגימנט החי"ר ה-475. לימים נחשבה יחידת "הפושטים של מריל" (לצד גדודי הריינג'רס שפעלו בצפון אפריקה, באירופה ובפיליפינים) כאחת היחידות שמורשתם מרכיבה את רגימנט הריינג'רס ה-75 של הצבא האמריקני,

הספר כתוב טוב ומנשה ארבל עשה עבודת תרגום מצוינת. ניכר כי ובסטר יודע לספר סיפור מבלי שהדבר גורע מן הדיוק ההיסטורי. בהחלט מומלץ!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על דרך בורמה - סיפור הגבורה של זירת סין-בורמה-הודו במלחמת העולם השנייה