ביקורת ספרותית על חמסין וציפורים משוגעות [2011] - מהדורה מחודשת מאת גבריאלה אביגור-רותם

---

הזהירו אותי שההתחלה קשה ושצריך לצלוח אותה. "טוב", חשבתי לעצמי, "קטן עליי, עברתי הרבה ספרים עם התחלות קשות, אעבור גם את זה". התחלתי לקרוא, המשכתי, הכרחתי את עצמי להמשיך, כבר עמוד 100 ועדיין כל המחשבות הלא ברורות של המספרת והדמויות המערופלות שלא ברור מי זה מי ולאן הכל קשור "את חזקה, תמשיכי" אמרתי לעצמי "הבטיחו לך שזה משתפר" (הו, התמימות). באיזה שהוא שלב התחלתי קצת לדלג, לא ממש על עמודים אבל רפרפרתי על הקטעים הלא ברורים של המספרת שלא תרמו להבנת העלילה (כמו רוב העמודים הקודמים) עד שהתחיל להיות קצת מעניין. ובדיוק כשהתחיל להיות קצת מעניין הסופרת הנכבדה הכניסה לי מהדלת האחורית את השואה, ואני, אחרי שבשנות נעוריי קראתי ספרי שואה בלי סוף לא מסוגלת יותר, בעוונותיי, לקרוא ספרים בנושא הזה. בסוף כשהצלחתי לסיים סוף סוף את הספר ראיתי שהיא אפילו לא נותנת תשובה לאחת מחידות הספר ולא מסבירה למה דוידי לא דיבר עם המספרת כל השנים. מה הקטע.
לסיכום, ספר שלא ברור לי מה קוראים אהבו בו, לא ברור לי למה הסופרת מלכתחילה כתבה אותו בצורה כ"כ לא ידידותית לקורא (למה? מה באמת עבר לה בראש?), למה לא רומזים שהוא על השואה ולמה הוא כ"כ עצוב וריקני. שתי נקודות ולא אחת רק בגלל החלק שבו היא (-ספויילר-) מוצאת את אמא שלה שיש בו אנושיות ומורכבות רגשית.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על חמסין וציפורים משוגעות [2011] - מהדורה מחודשת