"שגרירות ארצות הברית בישראל אמורה להיות מבנה רב-רושם. היא הרי המוקד של מערכת היחסים המיוחדת ביותר של אמריקה עם מדינה זרה כלשהי. אבל המבנה הגוצי והאפרפר נראה כמו בונקר. אולי המטרה היא לרפות את ידיהם של מאות הישראלים שעומדים מדי יום ביומו בתור מחוץ לבניין כדי להגיש בקשה לוויזות תייר, או לבלבל כל מחבל שיצליח לעבור על פני מכשולי הבטון שמקיפים אותו" (עמוד 15).
הספר "בן ברית" מאת מייקל אורן (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מתאר את מסעו של אורן, יליד ארצות הברית, בדרכו להיעשות לישראלי ובנוסף מתאר את חוויותיו מתקופת שירותו כשגריר ישראל בארצות הברית בשנים 2013-2009. אורן שירת כדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל (זולת שר החוץ, תפקיד שנראה שרוקן מתוכן שכן אין איש נושא בו בימים אלה) בעת שינויים קיצוניים בארצות הברית ובמזרח התיכון. במהלך כהונתו התמודדו שתי המדינות עם תהליך השלום הפלסטיני, האביב הערבי, האיומים על קיומה של ישראל מצד הטרור הבינלאומי ותוכנית הגרעין האיראנית.
אורן, שנולד כמייקל בורנשטיין בצפון מדינת ניו יורק, מתאר בספרו כיצד עלה ארצה לבדו בשנת 1979 וכיצד שירת כחייל בודד וכלוחם דווקא בחטיבת הצנחנים. כמי ששירת כלוחם ומפקד בחטיבה התחברתי מיד לתיאורו את הטירונות המפרכת אך גם את התחושה, למרות הקשיים, של הזכות שבחובה והתודה "על החברוּת, על הבגרות ועל ההזדמנות להגן על ארצי. מאז ועד היום אני מדליק נרות חנוכה ונזכר בחיילים שהצטופפו איתי מעל חנוכייה צבאית מפח וגוננו על הלהבות מפני הגשם. לעולם לא אכנס הביתה מן הקור העז ולא אזכר בכוס התה המתוק מדי שהרס״פ נתן לי בסוף סיור של שמונה שעות בג'יפ פתוח. איש לא יכול היה לקחת ממני את כנפי הכסף והכומתה ואת הנעליים האדומות של הצנחנים שהרווחתי ביושר. במקביל, מעולם לא התגברתי על הפחד מפני קפיצה ממטוס, בלילה, כשאני סוחב מאג, חמש מאות קליעים ומנות קרב. שני גברים חסונים, שניצבו בעמדותיהם משני צִדי הצוהר הפתוח, דחפו אותי החוצה" (עמודים 26-27).
בהמשך מתאר אורן כיצד לחם במלחמת לבנון הראשונה וכיצד כשנולד בכורו, יואב, נשבע כי בנו לא יחבוש קסדה ולא יהיה חייל. "אבל הוא חבש קסדה, וכך גם אחותו הקטנה ליה ואחיהם הצעיר נועם. כבר בזמן מלחמת המפרץ ב-1991, כאשר עדיין היו ילדים, הם חבשו מסיכות גז ומצאו מקלט בחדרים אטומים כשטילי סקאד נורו מעיראק לישראל. בהמשך הם איבדו בפיגועים דודה אהובה ואנשים צעירים שהכירו - רבים עד כדי כך שיואב בן השלוש-עשרה אמר לי, ״אבא, הייתי ביותר לוויות מאשר במסיבות בר-מצווה של חברים.״
שש שנים אחר כך השלים יואב, שהיה כבר מרשים, יפה וחזק, את ההכשרה לסיירת מובחרת. בימַי בצנחנים השתתפתי בקומץ מבצעים, אבל היחידה של יואב יצאה למבצע כמעט בכל לילה. ידעתי זאת, ושוטטתי בשכונה עד עלות השחר, אחוז דאגה. בשנת 2004, מחבל שהתבצר בבית בחברון התחיל לירות, כשהוא מסתתר מאחורי הילדים שלו. במהלך הניסיון לחלץ את הילדים יואב נורה.
מיהרתי לחדר המיון בבית החולים ״הדסה״, וקפאתי למראה מדיו של בני, שהיו על הרצפה, מחוררים ומגואלים בדם. הרופאים הרגיעו אותי ואמרו שלמרבה המזל, הפגיעות אמנם היו מתחת לחגורה, אבל לא סיכנו את חייו ולא יגרמו לו נכות. החברים של יואב הקניטו אותו שיש לו ביצים מפלדה, אבל בלילה ההוא הרגשתי הקלה, ולא שעשוע. בפעם הראשונה זה שנים מאז שיואב התגייס, ישנתי שנת ישרים" (עמודים 33-34). כך, כפי הנראה, נראים החיים בישראל.
אורן סוקר את הברית בין ארצות הברית, מעצמת העל היחידה כיום, והמדינה הקטנה במזרח התיכון ומשרטט את היחסים המיוחדים בין השתיים. בספר חושף אורן (במהלך שזיכה אותו בביקורת רבה בוושינגטון וירושלים) את אחורי הקלעים של הפגישות הרות הגורל בין הנשיא אובמה לראש הממשלה נתניהו, מפגשי פסגה עם יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן ומשברים דיפלומטיים שמתרגשים חדשות לבקרים. העימות המרכזי בספר הוא כמובן זה שבין ראש הממשלה נתניהו והנשיא ברק אובמה.
אורן מתאר את נתניהו כאדם רב יכולות. "את שירותו הצבאי עשה כקצין בסיירת מטכ"ל. נתניהו השתתף במספר רב של מבצעים מעבר לקווי האויב, נפצע, לחם במלחמת יום כיפור והגיע לדרגת סרן. פעם אחת, בריאיון טלוויזיה בישראל, המפיק הציג את עצמו בפנַי כיוצא "היחידה". "אני לא סובל את ביבי", אמר, "אבל הוא לא היה סתם קצין יוצא מן הכלל, הוא היה קצין אמיץ". נתניהו התקבל ל"ייל", למד ב"הרווארד" וסיים את לימודיו ב־MIT עם תואר ראשון בארכיטקטורה בהצטיינות ותואר שני במנהל עסקים" (עמוד 224). לאחר שניהל קריירה פוליטית מרשימה הפך נתניהו לראש ממשלה. מאז ששב לתפקיד ב-2009 דומה שהפך לחסר תחליף. "אף פוליטיקאי אחר לא היה מסוגל לעורר את תחושת הביטחון שישראלים צריכים להרגיש כשהם משכיבים את הילדים לישון, למרות כל טרוניותיהם על נתניהו. הציבור הישראלי עדיין לא היה מסוגל לסמוך על אף אחד אחר שינהל מלחמה, יענה על האיום הגרעיני מצד איראן וימנע צמיחה של מדינת חמאס עזתית גם בגדה המערבית. "בדרך זאת או אחרת", אמר לי מבין אחד בישראל, "כל הבחירות בעשרים השנה האחרונות עסקו בביבי". ובכל פעם הוא ניצח. בנימין נתניהו אולי לא תמיד אהוב - לא על אזרחיו, אפילו לא על המפלגה שלו – אבל גם אי אפשר להחליף אותו.
זה נתניהו שלמדתי להכיר, על כל הסתירות הגדולות הכרוכות בו. הוא הזכיר לי, פחות מיהודי מודרני, דווקא את העברים בני קדם, דמות תנ"כית בכוחותיו, במגרעותיו, בתאבונו, באומץ לִבו ובחמת זעמו, אדם הקוצר את יריביו בחרמש רטורי, וגורס אותם בשיניו הפוליטיות" (עמוד 225). אורן, כך נראה, מספר לקוראיו כי בשל ההבדל התהומי בגישתם לפתרון האתגרים שלפתח ישראל התנגשו השניים באופן שדמה "להתנגשות הטיטנים".
אורן מציין כי אחת מהמלצותיו לנתניהו היתה "להתפייס עם אובמה, ולא להתעמת איתו, לספוג את המכות מידי הנשיא במקום לנסות להשיב מנה אחת אפיים. האמנתי שישראל צריכה לשמר את התמיכה מצד שתי המפלגות באמריקה ולהגדיל את מרחב התמרון שאולי יהיה נחוץ לנו בהמשך, בעת מלחמה. שימור הברית היה ונשאר בראש סדר העדיפויות שלי" (עמוד 228). נראה כי עד כה, לא שעה נתניהו לעצתו. אכן, כפי שנכתב בגב הספר, אורן האדם המתאים כתיבת ספר אודות הברית בין ארצות הברית וישראל, שכן הוא יכול לקפוץ ממטוס כצנחן בשירות פעיל בצה"ל, ולחלופין לשבת בפאנל של תכנית אקטואליה אמריקאית ולנתח את המצב במזרח התיכון. הספר שכתב הוא מסמך מרתק כתוב היטב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
