אורית פרץ, מורה לספרות ולשון, רווקה בת 34 מאופקים, עוברת לגור בתל-אביב וללמד בחטיבת-ביניים בצפון העיר. אורית, הנושאת על גבה תיק משפחתי לא קל, נתקלת בכיתה קשה ובאטימות המערכת. אורית היא מורה טובה, משקיענית ובעלת רעיונות יצירתיים אולם בעיות המשמעת הקשות מאיימות שוב ושוב להכריע אותה.
דבי ליטמן, המורה לאנגלית ושרון השכנה מלמעלה הן שתי הידידות המסייעות לאורית לשאת בנטל ולהפיג את הבדידות. אט, אט ולפרקים חווה אורית הצלחות עם תלמידיה. חלקם נפתחים אליה והיא מגלה בם את הפנים הרך אשר קוצי הצבר כה מיטיבים להסתיר אותו.
עידוד בלתי צפוי היא שואבת מערימת מחברות ישנות שמצאה בארון שבדירתה. מחברות אלה הן יומן שכתבה בעלת הדירה המנוחה בשנים הראשונות של המדינה.
היומן כתוב בסגנון ועל פי הערכים של אז, אולם אורית מוצאת בו הרבה קווי דמיון אליה ולבעיותיה.
העלילה מורכבת ומעניינת מאוד. משתלבות בה עלילות משנה הפורשות תמונה אותנטית של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בעיר הגדולה ובעיירה הדרומית המרוחקת. החיים בצל הפיגועים הקשים בתל-אביב והמשבר הכלכלי המכביד עולו בעיקר בעיירה הקטנה.

הסופרת, שבאה מתוך המערכת, מיטיבה לתאר את האווירה, את המרוץ להישגים הדורס במרוצתו את הרגישים והמתלבטים, את הלחצים הפנימיים והחיצוניים של משרד החינוך ועוד כהנה וכהנה עניינים המוכרים לכל מי שהוא חלק מן המערכת הענקית הזו.
יש דמויות רבות בספר ולכל דמות אופי והתנהגות ברורים. הדמויות הן עגולות, כלומר מוצגות התכונות הטובות בצד אלו השליליות וביחד מהוות פסיפס אנושי מורכב ומעניין.
שם הספר הוא שורה משירה המפורסם של המשוררת רחל. בכל פעם שלקחתי אותו לידי התנגנה במוחי שורת ההמשך "למה כזבתם אורות רחוקים ?" ותהיתי האם הסופרת אכן חושבת שהאורות הכזיבו את אורית או שהשנה בעיר האורות הרחוקים הייתה ניסיון חיים חשוב עבורה שללא ספק שינה את מהלך חייה.
השתדלתי לא למהר בקריאה מאחר וכל כך נהניתי מכל דף אבל לקראת הסוף, במאה העמודים האחרונים, כבר לא יכולתי להתאפק וקראתי אותם ברצף אחד. אני ממליצה בחום על הספר לכל מי שעסק בהוראה ולכל מי שהיה תלמיד רגיש.
באחד הטוקבקים על הספר כתבה מישהי "עד שקראתי את הספר הזה חשבתי שכל תפקידה של המורה הוא רק למרר לי את החיים..."