ביקורת ספרותית על אבני הסליחה מאת לורי נלסון ספילמן
ספר לא משהו

---

יום אחד עליתי על איזה טרמפ בחזרה הביתה, וביני לבין הנהגת שעד אז לא היתה מוכרת לי התנהלה שיחה זורמת, חמה וידידותית. במהלך השיחה היא סיפרה על העבודה הנוכחית שלה, ליצנית רפואית, ועל איך התגלגלה אליה, אחרי שפוטרה מעבודתה כגננת. יום אחד, כך היא הבטיחה לי, אני אכנס אל המפקחת שפיטרה אותי ואני אביא לה קקטוס במתנה. קקטוס? כן, בטח קקטוס. כי היא עשתה דבר רע מאוד מבחינתה, אבל לי זו היתה מתנה גדולה.

הנה משהו, וזוהי אזהרת ספוילר חמורה, שלא מופיע ב"אבני הסליחה". הספר הזה מנסה לנגוע בנושא הסליחה, והיכולת לסלוח לאדם שפגע בך בעבר, ולא מביא רעיון כל כך פשוט, וכל כך חשוב: לפעמים אדם פוגע, אבל הפגיעה שלו הביאה לצמיחה, ולא לקמילה.

עכשיו צריך להסביר למה בכלל קראתי את הספר הזה. את "רשימת המשאלות", שהוא הספר הקודם של אותה כותבת, קראתי ולא אהבתי. תוארה שם אמא חולת שליטה, ששולחת יד מתוך הקבר שלה כדי לשנות את חיי הבת שלה, ועוד עם הרצונות שהיו לבת בגיל ארבע עשרה. וכן, זה נורא כמו שזה נשמע. אבל מעבר לרעיון הבסיסי המזעזע הספר היה קוהרנטי וזורם לקריאה. אז לקחתי את אבני הסליחה מתוך תחושה אופטימית שמה כבר יכול לקרות עם ספר כזה. ובכן, מסתבר שהרבה. לורי נלסון ספילמן לקחה מגוון רעיונות בנושא סליחה, לסלוח, סולחים, סולחות, סולחה, סלחתי, אסלח, וכל שאר ההטיות האפשריות. ומהם היא רקחה תבשיל שלא ייאמן, עמוס דמויות קרטון שלא מצליחות לפתח אופי מסודר לאורך הספר והן הופכות ומתהפכות באופן מעורר סחרחורת. באמת שאיזה קקטוס היה עושה שם משהו טוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אבני הסליחה