“שרלוט היא "פותרת בעיות מקצועית" מין מקצוע כזה שסופרי מתח אוהבים ואני לא בטוחה שקיים במציאות. יש לה רשת של קשרים, יכולות ואנשי מקצוע שמאפשרת לה להיכנס לכל מקום, להשיג מידע חסוי, להעלים אנשים. מעין גוף ריגול עצמאי. שם הקוד שתחתיו היא עובדת הוא קרלה, רפרנס מכוון מאוד לג'ון לה קארה, שנראה שהסופרת הושפעה ממנו. בסגנון ובנושאים בהם היא עוסקת. למרות שזה ספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא דורש מחוייבות גדולה מצד הקורא ומאפשר קריאה קלילה ומהירה, הספר הזה דורש קצת יותר. בין אם אלו תיאורי האלימות הקשים, בין אם זה הסגנון המעט מפותל, לא מאכיל בכפית, נותן לקורא להבין לבד ובין אם זו התחושה שהוא לא מתקדם מספיק, שהתמונה הגדולה מסקרנת אבל ההתרחשות הנוכחית… לא מספיק, תחושה שאני מעבירה דפים בעיקר כדי להגיע הלאה. בכל אופן, המשכתי לקרוא. הספר בכל זאת היה מותח וכתוב היטב. איפשהו לקראת הסוף קצת התאכזבתי מטוויסט לא מפתיע דיו, כזה שגורם לך לתהות איך הגיבורה המתוחכמת הצליחה להיות מטומטמת מספיק כדי לפספס. גם מערכת יחסים מסויימת שנמצאת ברקע של הספר לכל אורכו לא שיכנעה אותי בכלל, לא מובן מהספר איך ומתי היא יכלה להיווצר. כך שבשלב כלשהו הרגשתי שהספר מעייף אותי ולא בטוח ששווה את ההשקעה. אבל - כאן מגיע הטוויסט של הביקורת! - חיבור כל הקצוות בסוף פשוט מעולה וקושר קצוות שבכלל לא שמתי לב שהיו שם לאורך הדרך באופן אלגנטי כך שבסופו של דבר כן הרגשתי שהמאמץ השתלם.”

“מפעם לפעם - לא לעתים קרובות מדי, לצערי - אני קוראת ספר שמרתק אותי ושאני מתקשה להתרחק ממנו. זה קורה לעתים עוד יותר רחוקות בספרי מתח. העובדה הזו די מוזרה, כי כל תכליתם של ספרי המתח להפתיע את הקורא, לגרום לו לכסוס ציפורניים, לא לישון לפני שקרא עד הסוף. אבל נכתבו כבר כל כך הרבה ספרי מתח עם כל כך הרבה עלילות, שיש להניח שרובם יהיו חזרה כזאת או אחרת על סיפור שכבר קראנו, התבנית כבר מוכרת, כך שאפילו סופרים שנהניתי מהם בעבר - יו נסבו, לי צ'יילד, נניח - כבר מוכרים לי עד כדי האפשרות המעציבה לחשוב על דברים אחרים בזמן הקריאה - הסימן הבינלאומי לשיגרה ואיבוד עניין. ספרה של גילטרו אינו דומה לסחורה המשומשת המוגשת לנו חדשות לבקרים, בתור "סיפור מתח מצמרר, לא תוכלו להניח מהיד" כמו שאומרים על העטיפות, החברים המפרגנים (של ההוצאה). הספר הזה הוא הדבר האמיתי: זה עתה נקטף, עליו הרעננים נוטפי טל, טרי ומותח. הוא אינו מהדהד מסיפורים אחרים, כתוב כמו שספר צריך להיות כתוב, מורט את עצביך ולא מניח לך להתרחק ממנו. הסיפור מתאר את שרלוט אלטון, שהיא "אשת חברה" (כלומר, מופיעה בתערוכות וקונצרטים, שותה קוקטיילים ומפטפטת עם "אנשי חברה" כמוה) אבל היא עוסקת - לא בשמה - בדברים נוספים שהשתיקה יפה להם. היא מתפרנסת מכריית מידע, שימוש ועיצוב המידע לצרכים לא כל כך לגיטימיים. הסיפור על שרלוט מחביא מאחוריו עוד סיפור ועוד סיפור וכל סיפור שנחשף מתווה עוד קו בתמונה גדולה, מורכבת ומתוחכמת שגם אומרת די הרבה דברים על העולם בו אנו חיים. האם אני חושבת שחווייה של כישלון יכולה להיות כה טראומטית, עד שהאדם יהפוך אובססיבי להצלחה? כן. האם אני חושבת שבמקרה כזה אדם יהיה מוכן לסכן את היקר לו, כולל חייו? כן. האם אני חושבת שאדם יכול לחיות בשקר לאורך שנים, ואף לשכנע את עצמו שזו אמת? כן. האם אפשרי, בעיני, שאנשים יעשו דברים מבעיתים לאנשים אחרים תחת הכיסוי של "ביטחון המדינה"? כן. הספר הזה כתוב נפלא ואמין מאד, למרות שהסיפור חורג מתחום הניסיון הרגיל של האדם הנורמטיבי. נדהמתי כשקראתי שזה ספר הביכורים של גילטרו, הוא מהוקצע ורהוט בדרך שאינה אופיינית לספרי ביכורים. באופן כללי - מותחן אינטליגנטי מותח באמת וגם גורם לך לחשוב. אבל - יש בו די הרבה תיאורי אלימות מחרידים וקשים ואנשים רגישים מן הראוי שיימנעו.”

“כמה פעמים תהיתם אם האדם שאתם מכירים הוא אותו אדם או בעצם רק מתחזה לאדם אחר? נו ברור ששמעתי את הגונג אצל כמה מחברי כאן לסימניה. שרלוט אלטון זו רק פיקציה, רק החזות החיצונית אשת חברה מקושרת היטב אבל... במהות היא קרלה מושכת את החוטים מאחורי הקלעים, פותרת בעיות, חוקרת מסדרת האקרית ועוד. חוזה רצח על דמות של בחורה, מי היא ? מי רוצה לרצוח אותה. התוכנית היא להשתיל את סיימון אל הכלא השמור במסווה של עבריין רוצח אמריקאי. זו התוכנית יש הרבה מהמורות בדרך אבל, זה תפקידה של קרלה לפתור. יש מטרה, יש תוכנית, יש מרגלים, יש קורבן ויש אנשים במסווה וכל זה בתוך הכלא. יש גם אתגר להציל את הבחורה, לדלג על הקשיים, להאמין לסיפור המסווה והעיקר להאמין שקרלה מנצחת על הכל מבחוץ. מי זו הבחורה, למה נעלמה? מי רוצתה במותה? קרלה מתחקה אחרי עקבותיה... כל מי שהכרתם מתחזה לאחר.... ספר מתח ביכורים של הלן גילטרו לא דומה לשום דבר לקראתם, מתח מהיר קצבי ומסקרן. יש למה לחכות....”

“לי צ'יילד כתב כביקורת על הספר: "מהיר, קשוח וטוב להפליא". לא נותר לי אלא להסכים איתו... ספר טוב. מותח עד הרגע האחרון.”

“שרלוט היא "פותרת בעיות מקצועית" מין מקצוע כזה שסופרי מתח אוהבים ואני לא בטוחה שקיים במציאות. יש לה רשת של קשרים, יכולות ואנשי מקצוע שמאפשרת לה להיכנס לכל מקום, להשיג מידע חסוי, להעלים אנשים. מעין גוף ריגול עצמאי. שם הקוד שתחתיו היא עובדת הוא קרלה, רפרנס מכוון מאוד לג'ון לה קארה, שנראה שהסופרת הושפעה ממנו. בסגנון ובנושאים בהם היא עוסקת. למרות שזה ספר מתח, ז'אנר שבדרך כלל לא דורש מחוייבות גדולה מצד הקורא ומאפשר קריאה קלילה ומהירה, הספר הזה דורש קצת יותר. בין אם אלו תיאורי האלימות הקשים, בין אם זה הסגנון המעט מפותל, לא מאכיל בכפית, נותן לקורא להבין לבד ובין אם זו התחושה שהוא לא מתקדם מספיק, שהתמונה הגדולה מסקרנת אבל ההתרחשות הנוכחית… לא מספיק, תחושה שאני מעבירה דפים בעיקר כדי להגיע הלאה. בכל אופן, המשכתי לקרוא. הספר בכל זאת היה מותח וכתוב היטב. איפשהו לקראת הסוף קצת התאכזבתי מטוויסט לא מפתיע דיו, כזה שגורם לך לתהות איך הגיבורה המתוחכמת הצליחה להיות מטומטמת מספיק כדי לפספס. גם מערכת יחסים מסויימת שנמצאת ברקע של הספר לכל אורכו לא שיכנעה אותי בכלל, לא מובן מהספר איך ומתי היא יכלה להיווצר. כך שבשלב כלשהו הרגשתי שהספר מעייף אותי ולא בטוח ששווה את ההשקעה. אבל - כאן מגיע הטוויסט של הביקורת! - חיבור כל הקצוות בסוף פשוט מעולה וקושר קצוות שבכלל לא שמתי לב שהיו שם לאורך הדרך באופן אלגנטי כך שבסופו של דבר כן הרגשתי שהמאמץ השתלם.”

“מפעם לפעם - לא לעתים קרובות מדי, לצערי - אני קוראת ספר שמרתק אותי ושאני מתקשה להתרחק ממנו. זה קורה לעתים עוד יותר רחוקות בספרי מתח. העובדה הזו די מוזרה, כי כל תכליתם של ספרי המתח להפתיע את הקורא, לגרום לו לכסוס ציפורניים, לא לישון לפני שקרא עד הסוף. אבל נכתבו כבר כל כך הרבה ספרי מתח עם כל כך הרבה עלילות, שיש להניח שרובם יהיו חזרה כזאת או אחרת על סיפור שכבר קראנו, התבנית כבר מוכרת, כך שאפילו סופרים שנהניתי מהם בעבר - יו נסבו, לי צ'יילד, נניח - כבר מוכרים לי עד כדי האפשרות המעציבה לחשוב על דברים אחרים בזמן הקריאה - הסימן הבינלאומי לשיגרה ואיבוד עניין. ספרה של גילטרו אינו דומה לסחורה המשומשת המוגשת לנו חדשות לבקרים, בתור "סיפור מתח מצמרר, לא תוכלו להניח מהיד" כמו שאומרים על העטיפות, החברים המפרגנים (של ההוצאה). הספר הזה הוא הדבר האמיתי: זה עתה נקטף, עליו הרעננים נוטפי טל, טרי ומותח. הוא אינו מהדהד מסיפורים אחרים, כתוב כמו שספר צריך להיות כתוב, מורט את עצביך ולא מניח לך להתרחק ממנו. הסיפור מתאר את שרלוט אלטון, שהיא "אשת חברה" (כלומר, מופיעה בתערוכות וקונצרטים, שותה קוקטיילים ומפטפטת עם "אנשי חברה" כמוה) אבל היא עוסקת - לא בשמה - בדברים נוספים שהשתיקה יפה להם. היא מתפרנסת מכריית מידע, שימוש ועיצוב המידע לצרכים לא כל כך לגיטימיים. הסיפור על שרלוט מחביא מאחוריו עוד סיפור ועוד סיפור וכל סיפור שנחשף מתווה עוד קו בתמונה גדולה, מורכבת ומתוחכמת שגם אומרת די הרבה דברים על העולם בו אנו חיים. האם אני חושבת שחווייה של כישלון יכולה להיות כה טראומטית, עד שהאדם יהפוך אובססיבי להצלחה? כן. האם אני חושבת שבמקרה כזה אדם יהיה מוכן לסכן את היקר לו, כולל חייו? כן. האם אני חושבת שאדם יכול לחיות בשקר לאורך שנים, ואף לשכנע את עצמו שזו אמת? כן. האם אפשרי, בעיני, שאנשים יעשו דברים מבעיתים לאנשים אחרים תחת הכיסוי של "ביטחון המדינה"? כן. הספר הזה כתוב נפלא ואמין מאד, למרות שהסיפור חורג מתחום הניסיון הרגיל של האדם הנורמטיבי. נדהמתי כשקראתי שזה ספר הביכורים של גילטרו, הוא מהוקצע ורהוט בדרך שאינה אופיינית לספרי ביכורים. באופן כללי - מותחן אינטליגנטי מותח באמת וגם גורם לך לחשוב. אבל - יש בו די הרבה תיאורי אלימות מחרידים וקשים ואנשים רגישים מן הראוי שיימנעו.”

“כמה פעמים תהיתם אם האדם שאתם מכירים הוא אותו אדם או בעצם רק מתחזה לאדם אחר? נו ברור ששמעתי את הגונג אצל כמה מחברי כאן לסימניה. שרלוט אלטון זו רק פיקציה, רק החזות החיצונית אשת חברה מקושרת היטב אבל... במהות היא קרלה מושכת את החוטים מאחורי הקלעים, פותרת בעיות, חוקרת מסדרת האקרית ועוד. חוזה רצח על דמות של בחורה, מי היא ? מי רוצה לרצוח אותה. התוכנית היא להשתיל את סיימון אל הכלא השמור במסווה של עבריין רוצח אמריקאי. זו התוכנית יש הרבה מהמורות בדרך אבל, זה תפקידה של קרלה לפתור. יש מטרה, יש תוכנית, יש מרגלים, יש קורבן ויש אנשים במסווה וכל זה בתוך הכלא. יש גם אתגר להציל את הבחורה, לדלג על הקשיים, להאמין לסיפור המסווה והעיקר להאמין שקרלה מנצחת על הכל מבחוץ. מי זו הבחורה, למה נעלמה? מי רוצתה במותה? קרלה מתחקה אחרי עקבותיה... כל מי שהכרתם מתחזה לאחר.... ספר מתח ביכורים של הלן גילטרו לא דומה לשום דבר לקראתם, מתח מהיר קצבי ומסקרן. יש למה לחכות....”

“לי צ'יילד כתב כביקורת על הספר: "מהיר, קשוח וטוב להפליא". לא נותר לי אלא להסכים איתו... ספר טוב. מותח עד הרגע האחרון.”