ביקורת ספרותית על טחנת החיים מאת יצחק שמי
ספר מעולה

---

ישנם ספרים שרוב הקוראים לא יקראו אותו,לא התקרבו אליו אפילו עם מקל. במקרה הזה כל ההפסד הנדיר והנהדר הוא שלהם.

זהו ספרו של הסופר יצחק שמי ובו רוכזו מחדש כל כתביו סיפורים ורשימות עיתונאיות. במסגרת סדרת רטרו שמטרתה לפרסם מחדש ספרים של סופרים עבריים מהעבר הרחוק והקרוב שנשכחו או שלא קיבלו את מלוא זוהרם הספרותי מאת הקוראים בעבר ולא בצדק מכל מיני סיבות, ועכשיו הסדרה הזאת מאפשרת הוצאתם מחדש ואולי אולי יזכו גם להכרה ספרותית מצד הקהל והממסד הספרותי.

ואכן לא יכולתי לשער מה מחכה לי עם קריאת הספר הזה. התעלות נפש והתרגשות .קראתי במכוון לאט לאט {גם הייתי חולה}כדי להאריך ולהעריך את תענוג הקריאה בו .

אבל קודם כמה מילים על הסופר עצמו שכן אי אפשר לנתק אותו ואת יצירותיו מהתקופה ומיחס הממסד הספרותי בארץ באותם שנים אליו ואל יצירותיו.

יצחק שמי נולד בחברון ב-אוגוסט 1888 ונפטר במרץ 1949.הוא כתב ספרות עברית משובחת ,מעט אומנם,לפחות יחסית לעגנון ולברנר{שהיוו אבן נגף בקבלתו כסופר משובח באותה תקופה} כך גם ברשימות העיתונאיות שלו שנכתבו בעין חדה מאוד בראיית המציאות של אותם שנים אודות חיי ייסוריהם של היהודים והערבים המקומיים בירושלים,בחברון, בדמשק ,בכל מקום ששם הסופר התמקם זמנית וחי את חייו.

שמי בכתיבתו היה שילוב של כתיבה משובחת וגבוהה עם המציאות שסבבה אותו, בעברית יפה וגבוהה מהמקורות ומזו החדשה של בן -יהודה עם יכולתו הבלתי רגילה לשלב את תיאורי המציאות של אותה תקופה במילים ובמשפטים שגרמו לי להרגיש שאני מתעופפת באוויר,שאני נמצאת שם באותה תקופה ,באותם מקומות אירוע,מעורבת בנפשם של הדמויות,בקיצור - לקרוא אותו בשבילי הייתה חוויה מכווננת,ולא סתם אני משתמשת במילה מכוננת מול כל הספרים שכבר קראתי בעבר.

נשאלת השאלה -אם הוא כל כך טוב ואיכותי אז ועכשיו-איך זה שנשכח מציבור הקוראים ,אפילו הממסד הספרותי דאז לא קיבל אותו כסופר ולא העריך את יצירותיו? התשובה מורכבת: האחת- שסיפוריו "לא עברו" את המבחן החשוב באמת בשל היותו מי שהוא ומהמקום שהוא גדל והגיע מצד "האחר"- ביוגרפיה יוצאת דופן :סופר עברי שנולד בחברון, בן למשפחה ספרדית בתקופה שבה רוב מוחלט של סופרים עבריים בארץ שהיו מהגרים מאירופה וכתבו על "שם" על העיירות במזרח אירופה, לעומת כתיבתו על חיי התושבים הערבים והיהודים באותה תקופה שחיו בחברה הפלסטינית יהודים וערביים מקומיים במה שהוגדר אז פלסטין הגדולה לפני עליית "הלאומיות" =הציונות והערביות הפלסטינית המקומית.
הסיבה השניה -הוא לא "קיבל"את החותם כסופר מאת "קובעי" המבקרים,הסופרים ומכווני דעת הקהל דאז: אישורו של י.ח. ברנר-מי שהיה הנציג הבכיר של הטעם הספרותי השליט באותה הקופה. ברנר טען כי כל יצירה "מחיי א"י" המבטאת את המציאות חיי היהודים בארץ בתחילת המאה הקודמת ,חסרת "קביעות וטיפוסיות"שבלעדיהן אי אפשר לכתוב ספרות ראליסטית ולכן אין עדיין מקום לכתיבת ספרורים שמתמודדים עם ההוויה המקומית ויש להתמקד בכתיבת סיפורים שמתמקדים בהוויה הנפשית האוניברסלית המערבית. כמובן שטענה זאת הייתה לא נכונה ופגעה קשה ביכולות של שמי להתקבל לחוגי הספרות הישראלית דאז ,למרות שהכיר היטב את הספרות הצרפתית והגרמנית=המערבית. שמי בחר בנתיב הספרותי בתיאור חיי המציאות של הערבים והיהודים באותה תקופה ובמרחב הגאוגרפי של פלסטין הגדולה דאז.
סיבה שלישית -סיפורו הראשון של שמי התפרסם בגיליון הראשון של כתב העת"העומר"ב1907 ונקרא "עקרה" ובו זמנית בעיתון הזה התפרסם סיפורו הראשון של עגנון "עגונות", פשוט שאלת תזמון היסטורי ספרותי מקומי שקבע את עתידו של שמי כסופר נשכח. שמי סרב להיות מתויג כ"סופר עדתי" או סופר"מגשר"כמו יהודה בורלא,אולם עם רצה או לא, שמי הוגדר מהרגע הראשון כ"סופר גומחה":"סופר מזרחי",נציג"היישוב הישן","סופר יליד","סופר יהודי-ערבי" בקרב קובעי הטעם הספרותי באותה תקופה: ברנר, ביאליק וגם פרופסורים מהאקדמיה הישראלית המתפתחת שאף הם מוצאם היה ממזרח אירופה.

כאמור בספר הזר קובצו כל סיפוריו ורשימותיו העיתונאיות. מ-1907 ועד מותו ב-1949.בספר 8 סיפורים המבטאים את רוח התקופה ,החברה והדמויות בירושלים,בחברון,במצרים,בדמשק,ערבים ויהודים שחיו יחדיו. כל הגיבורים סופם או למות מצער או לנחול אכזבה מבני משפחתם. אהבתי את הסיפור "נ'ומעה אל אהבל{הפתי}" רועה צאן צעיר ונבער באחד הכפרים שמצא את מותו ע"י פרדה עיקשת."אב ובנותיו" -סוחר יהודי בא בימים אשר עזב את ביתו כדי לרכוש נדוניה לחיתון שתי בנותיו. משחזר התברר לו שבנותיו "התפקרו" מחוללות בבית קפה בתלבושות של רקדניות בטן על כל המשתמע מכך, ריקודים אלו בהיעדרו מהבית הביאו עושר וכסף רב לבנותיו ולאשתו שהתלבשו והתנהגו בהתאם לעושר. סופו של הסוחר -גירוש מביתו ומוות. הסיפור "נקמת -אבות"-סיפור בדואי על רקע סכסוך שבטי שחיי גיבורו מתוארים מאיגרא רמא לאגירא עמיקא=נדודים ,חרם ומוות. ובסיפור "שומר המסגד האחרון" המתואר על רקע כפרי בולגריה {שגם אליהם הגיע שמי וחי את חייו במשך תקופה ארוכה} שבו האימאם היחידי המוסלמי חי בקרב חברה כפרה כפרית נוצרית זועמת.

5 -רשימותיו כעיתונאי התפרסמו בעיתונים כמו "דבר","האחדות"ועוד. המקומות שעליהם מובאות הרשימות :היהודים בדמשק,מן הנגב-באר שבע,בשילוב עם ביקורות ספרותיות. מכולם אהבתי והתחברתי מאוד לרשימה מ- 1910,אודות תיאורי היהודים והערבים בדמשק,הרבה ביקורת נוקבת וחריפה כמי ששם אותם תחת זכוכית מגדלת והראה את החסרונות שלהם כיחידים וכחברה.

כל מילה,כל משפט,כל תחביר היוצרים קטעים ספרותיים ועיתונאיים בספר הזה הנם בבחינת "פנינת התעלות קריאה" מבחינתי.
ואת כל המחמאות הללו אני כותבת מתוך ידיעה ברורה שגם כיום מתי מעט מהקוראים ייטלו את הספר הזה לקרוא,הוא רחוק כשנות אור מרשימת רבי המכר ובכלל,,אבל הספר והסופר הזה -מי שיקרא בו היום יזכה לקריאה מיוחדת,סוחפת,רבת-רבדים שאין למצוא בספרים אחרים שיוצאים מדי יום, חוויה ספרותית מלוא החושים.

רוצה רק להתוודע כי לקח לי הרבה זמן מעל כחודשיים מהיום שסיימתי לקרוא את הספר ,עד שיכולתי להעביר אליכם חווית הקריאה הייחודית הזאת בצורת כתיבת ביקורת. התחושה שיש לכתוב הכל ולכלול הכל כדי להעביר את תחושות הקריאה שלי ויחד עם זאת לכתוב במידה.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על טחנת החיים