ביקורת ספרותית על אקו פארק - הארי בוש #12 מאת מייקל קונלי
ספר טוב

---

"בוש חשב שהוא בלש אמיתי, אחד שלוקח הכול ללב ושאכפת לו. כולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב, זה מה שהוא תמיד אומר. זה מה שהופך אותו לבלש טוב, אבל זה גורם לו להיות פגיע" (עמוד 77).

"אקו פארק" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2009) הוא הספר השני שאני קורא אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג'לס. בוש הוא בלש ותיק, לא רחוק מהפרישה, גרוש ואב לילדה בת תשע. בעברו לחם בוש במלחמת וייטנאם כאיש יחידת "עכברושי מנהרות", יחידה המובחרת בצבא ארצות-הברית שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. למרות השנים שחלפו המלחמה נותרה נוכחת בחייו: "לפני כמעט ארבעים שנה הוא היה עכברוש מנהרות בצבא ארצות-הברית, והשתתף ביותר ממאה משימות במנהרות בווייטנאם. אנשי האויב קברו לפעמים את המתים שלהם בקירות הטיט של המנהרות. זה הסתיר אותם, אבל את ריח הריקבון לא היה אפשר להחביא. ברגע שהריח הזה חודר לך לאף, אי אפשר לשכוח אותו" (עמוד 265).

עם שובו מן המלחמה, מריר וציני כשם שרק חוויות הלחימה הופכות אדם, התגייס למשטרה והפך לבלש. שם למד כבר בתחילת הדרך "שבחברה לא כל הקורבנות שווים, אבל בעיני בלש אמיתי הם חייבים להיות שווים" (עמוד 46). הוא ילך אחרי הראיות בתיק בלי להתחשב לאן הן ייקחו אותו, ורק בלש ישר כמותו, לא נגוע במשחק הפוליטי שבין מועצת העיר, התובע המחוזי, התקשורת והמשטרה עשוי להגיע לאמת. זה לא מזיק גם שבוש הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה: "בוש זרק את הפנס ושלח את ידו לאחור. היא נאחזה באקדח שלקח מהאישה העיוורת. הקנה הארוך עזר לו לכוון. הוא ירה פעמיים ופגע בווייטס במרכז החזה בשני הקליעים. וייטס הוטח כנגד הקיר. בוש ראה את עינו מתרחבות, ואז מאבדות את האור שמבדיל בין החיים למתים" (עמוד 272).

בספר זה חוקר רצח בן 13 שנים. גופתה של מרי גסטו מעולם לא נמצאה, ובוש לא הצליח לסגור את התיק. אולם תפנית בעלילה מתרחשת כאשר התובע המחוזי, ריק אושיי, מציע עסקת טיעון לחשוד ברצח. בתמורה לכך שגזר הדין יהיה מאסר עולם ולא עונש מוות יסכים הרוצח להתוודות על רציחות נוספות. כאשר הרוצח מתוודה כי רצח את מרי גסטו נדרש בוש לאמת את סיפורו בטרם תתבצע העסקה. בוש נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספרי הז'אנר הבלשי – Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה. המפגש עם הרוצח, אותו חיפש ושנא זמן רב כל כך, מעמיד באור חדש את כל מה שידע הארי בוש אי-פעם על עבודת המשטרה, ומשהו בתוכו מתחיל להיסדק.

קונלי מתאר במיומנות את מסעותיו של בוש המתמודד עם פשעים שהם תמצית הרוע שמסוגל לחולל האדם, מה שקונלי מכנה "החשכה הכהה מליל". בוש הוא אמנם לא פיליפ מארלו, אך ניכר כי קונלי שאב רבים מהמוטיבים מספריו של צ'נדלר אודות הבלש הפרטי הגדול מכולם (והראשון שבהם, "השינה הגדולה", אף מוזכר בו). גם לג'אז, המוזיקה החביבה על בוש, יש מקום בספר (במיוחד למיילס דיוויס) והיא מלווה את הספר, קובעת את הקצב. את הספר תרגמה אריאלה רביב ומלאכתה אינה, במילים עדינות, מיטבית. השפה נמוכה, לא קוהרנטית וחמור מכך ללא הקפדה על תחביר וזמנים. בקיצור, מזל שקונלי כתב מתח טוב כל-כך, משום שאחרת זה היה בלתי נסבל.

בוש, מנהל את שתי החקירות במיומנות ובנחישות האופייניות לו, אולם לא בטוח כלל שהוא יאהב את מה שיתברר לו על הקשרים בין הפרקליטות המחוזית, משטרת לוס־אנג'לס ואילי ההון. האמת, לא רע בכלל הקונלי הזה. בוש הוא אחלה בלש שבעולם: קשוח, אמיץ, ישר ונחוש. לא שנון מי יודע מה אבל עושה את העבודה, כמו דרינק של בורבון "Maker's Mark" שיורד בגרון. לא חלק כמו "Macallan" סינגל-מאלט, אבל מפזר את אותה חמימות מרגיעה ומנחמת. כמו עם הדרינק הספציפי הזה, אתה פשוט יודע שבוש לא יעצור עד לפתרון. ספר בלשי מצוין. הטוויסט בעליה, שהופיע לקראת סופו של הספר, היה מוצלח וכלל לא צפוי והביא את חווית הקריאה לסיום מהנה במיוחד. מומלץ בחום רב!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על אקו פארק - הארי בוש #12