השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה הסופרת טוני מוריסון, שזכתה בפרס נובל ובפרס פוליצר - פרסים שבדרך כלל אני מתייחסת אליהם כאל "חשדהו וחשדהו", אבל במקרה הזה הם ללא ספק מגיעים לה.
קראתי את הספר לפני למעלה משני עשורים והוא השאיר בי חותם עד עכשיו.
חזק, עוצמתי, פיוטי. ומרגש. מאוד מאוד מרגש.
טוני מוריסון מספרת סיפור על זהות בעולם שבו לפעמים אנשים לא יודעים אפילו את שמותיהם,פשוטו כמשמעו, סיפור על אהבת אם, על קשר דם - קשר שאי אפשר לפרום, על הקרבה בצל דיכוי בלתי נתפס בתקופת עבדות השחורים בארצות הברית.
וזה צובט את הלב כמה שזה מרגש.

בדרך כלל אני מתייחסת לספרים כאלו מנקודת מבט של חשדהו וחשדהו, בגלל חוסר האובייקטיביות של הכותבת - אשתו של מי שהואשם ברצח וטוענת לחפותו- אבל במקרה הספציפי הזה, כשכל כך הרבה נאמר ונכתב על ההוכחות שלא הוא הרוצח, וכשאמא של הנערה שנרצחה בעצמה לא מאמינה שזה הרוצח - אני חושבת שאם זה באמת נכון, מדובר באחד המחדלים הקשים של משטרת ישראל. במהלך הקריאה נזכרתי שוב ושוב בפרשת הרצח בברנוער שגם שם הואשם ונאסר אדם חף מפשע. הקלות שבה מפילים תיקים על אזרחים חפים מפשע במדינת ישראל של המאה ה21 פשוט מצמררת.
הספר עצמו כתוב היטב, בצורה קולחת ומרתקת, וכל כך עצוב שהוא מתרחש במציאות. הוא ספר די שונה מבחינת הסוגה שלו והוא לא מתאים לשום קריטריון:זה לא בדיוק ספר עיון, זה גם לא ביוגרפיה וזה גם לא רומן (המממ... תרתי משמע).

זה מה שקורה (וגם קורא...) כשסבתא חביבה נתקעת בסוכה בלי ספר אחד לרפואה וכל מאמציה למצוא במדף הספרים שלה ספר ראוי לא צולחים: היא ניגשת למדף הספרים של הנכד שלה, ובין הבחירה ביומנו של חנון 7 להארי פוטר 1 היא בוחרת בזה האחרון.
בהתחלה זה לא עלה יפה ולא ממש עניין אותי, אבל כשהחנון האינפנטילי הוא הבחירה האלטרנטיבית, את ממשיכה לקרוא ולרטון לעצמך שלא דאגת לעצמך לסחורת קריאה ראויה לפני החג.
אבל אז, בסיבות עמוד 50, קרה הבלתי צפוי והספר התחיל לעניין. אז נכון, זה ספר פנטזיה, אבל יש בו מתח והומור והרפתקאות מסמרות שיער וחינניות שופעת, ואחרי שהתרגלתי למוזרות ההתחלתית, נשאבתי פנימה ולא יכולתי להפסיק לקרוא.
האם אני אקרא את הספר הבא? אם אני אשכח לארגן לי סחורת קריאה ואם הבחירה תהיה בין יומנו של חנון 8 להארי פוטר 2, אז התשובה חיובית...

אפתח בהתנצלות קלה. כל כך הרבה נכתב כאן על הספר הזה, כך שרוב הסיכויים שאינני מחדשת הרבה וכי רוב דבריי כבר נאמרו.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי ממש למן המלים הראשונות הוא השפה העברית. הספר נפתח במילים "פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע". איזו פתיחה מוחצת, אילו מילים טעונות, איזו שפה יפה. השפה העברית זוכה בספר לעדנה מחודשת: שפה עשירה, לעתים ממש פיוטית, מחודדת רב גונית. הסופרת מפליאה לעשות שימוש במילים מעטות שמביעות המון: "צמצמתי את קיומי להווייה קלושה", "כבובת סמרטוטים בין בובות חרסינה בחלון הראווה של משפחתנו". וכמו כן דימויים עשירים, למשל בהתייחס לבעיית הגמגום של אחד הגיבורים – "אמנם בהדרגה פחת הדהודן של ההברות, וגבריאל יכול היה לקצר את ההכנות לפני שהקיא משפט שלם, אבל הוא נשאר עילג גם אחרי שזכר אשמתו נעשה מטושטש כמו נייר מודפס שנטבל במים."

הדמויות כולן הביאו אותי לגלות כלפיהן המון אמפתיה. גם כאשר הן עושות מעשים שליליים, גם כאשר (ואולי דווקא בגלל זה) הם מתגלות לפנינו בחולשות שלהן,ברגעים הקשים,במצוקות, בלבטים, דווקא אז הן מתגלות בשיא אנושיותם – וזה מאוד מרגש וגורם להזדהות מצד הקורא.

הסוף של הספר מדהים. מזמן לא קראתי כזה סוף מצמרר וחזק שהעביר בי צמרמורת פיזית, עד כדי כך. הסוף קשה, עצוב וקודר אבל הסופרת מתארת אותו בסצנה עם הרבה הומור באופן שמזכיר אגרוף שמונחת בבטן, אבל היד המאגרפת עוטפת את עצמה בצמר גפן......

טוב, ועכשיו נקודה אישית. הדבר שהכי הכי הכי ריגש אותי בספר הוא תיאור מערכת היחסים בין פייגי לאמה. זו מערכת יחסים מאוד קשה, מאוד מסובכת ומתוסבכת, כך שמצד אחד יש המון אהבה והקרבה עצמית גם של הבת וגם של האם כל אחת כלפי השנייה, ומצד שני יש גם הרבה תיעוב ואולי אפילו שנאה הדדית. ולמה זו נקודה אישית? כי היא הזכירה לי את מערכת היחסים המאוד מסובכת שלי עם הבת שלי, כשגם אצלנו יש מצד אחד אהבה גדולה ומצד שני גם המון כעסים ואיבה הדדיים (אני משתמשת במילים עדינות כי בטח היא תקרא את דבריי).

הספר הזה מעולה אמתי, אחד הספרים הישראליים הטובים ביותר שקראתי. מה שאני ממש לא מבינה זה איך זה שהסופרת לא הוציאה ספרים נוספים. הספר ראה אור לפני כעשרים שנה! למה היא לא כתבה עוד?

יום ההולדת של הבת שלי יחול רק בעוד שלושה חודשים, אבל אני כבר יודעת מה תהיה המתנה שלי. הספר הזה.

הספר מתאר את עולמו של מיקי,קולנוען ירושלמי צעיר, את מערכת היחסים הזוגית שלו ואת מערכת היחסים שלו עם חבריו הקרובים.
הספר קולח והכתיבה זורמת,פה ושם יש גם ביטויי היתממות ואירוניה שמאפיינים את התוכנית "אל תשאל" של שי שטרן הסופר. ובזה מסתכמים כל הדברים הטובים שאשפר לכתוב עליו. כי חוץ מזה הספר ממש רע, אבל ממש.
קודם כל הוא מטפל בקלילות מעושה ובצורה שנראית מופרכת בבעיות רציניות כמו יציאה מהארון, התמודדות עם מחלת הסרטן והתלבטות בנוגע למערכת זוגית. אלה נושאים רציניים שדורשים התייחסות מעט יותר מעמיקה מהחפיפניקיות שבה הספר מטפל בהם.
הספר מנסה להצחיק, לשעשע ולהתחבב על הקוראים בכל מחיר, וגם זה נראה מעושה וממש מלאכותי.
וגם כל החיבה לירושלים והלך הרוח הכאילו ירושלמי נראה מאוד מזויף, לא אמין וככזה שמנסה להרוויח נקודות זכות אצל הקוראים. אז יש איזו בדיחה טובה פה ושם, כתיבה קולחת (ועברית פשוטה ורזה),וכמה רגעים משעשעים - אבל זה ממש לא מצליח להחזיק ספר.

זה היה יכול להיות ספר מעולה.
אילו הוא לא היה קיטשי, ואילו הוא לא היה הוליוודי, ואילו הוא לא היה צפוי, ואילו הוא לא היה סכריני, ואילו הוא לא היה כל כך אמריקאי באופיו (למרות שהוא בכלל בריטי), ואילו הוא לא היה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר - ומכאן הפופולריות העצומה שלו.
הוא היה יכול להיות ספר מעולה.
אבל הוא לא.

ניסיתי, באמת שניסיתי. אחרי ככלות הכל, הספר מככב ברשימות רבי המכר. אז אולי בכל זאת יש דברים בגו?
אחרי העמוד השמונים ושישב כלו (כוחותיי) וקלו (הקיצין). דמויות רבות מדי - ובאופן שממש מקשה על הקריאה השוטפת, עודף בפרטים סתמיים שלא תורמים דבר לעלילה, משעמם, מייגע, מתיש.
הוכחה נוספת שהיותו של ספר רב מכר אינה מעידה דבר אל איכותו. ראו ערך: כבר לא מתים מאהבה.

ההחלה של הספר נראית מבטיחה. גם גב העטיפה והעלילה שמופיעה בה. ההמשך, לצערי, לא עמד בציפיות.
העלילה לא מעניינת, השפה הכמו פיוטית נראית מאולצת והכתיבה לא קולחת. אני מאוד אוהבת רומנים משפחתיים שפותחים תיבות פנדורה משפחתיות. הבעיה כאן היא שתכולת התיבה פשוט לא מעניינת. חבל.

ספר עצוב מצחיק על חיי האהבה, על בגידות ועל נישואין. משעשע מאוד, הומוריסטי, אבל באותה נשימה גם אומר דבר או שניים על חיי הזוגיות, על הנישואין ועל איך שבחיים דברים משתנים. הכתיבה מאוד קולחת ובספר יש לוויית חן בריטית חיננית.