ביקורת ספרותית על גלבי - פרוזה # מאת איריס אליה-כהן

---

גלבי- איריס אליה כהן
העלילה בשני משפטים- סיפור חברותן של שתי נשים- אשכנזיה ותימניה, בנעוריהן ובבגרותן, שנע סביב השואה וחטיפת ילדי תימן.
את הספר קיבלתי בתחילת דצמבר, כחבר המשפיעים, וחיכיתי הרבה בשביל לכתוב עליו. מבחינתי הוא היה ספר השנה של המשפיעים אם לא של השנה כולה.
חשבתי אז מה לכתוב וכל מה שעולה לי נשמע לי כל כך קלישאתי, אבל הוא פשוט סחרר אותי והותיר אותי ללא מילים.
במרכז הספר, כאמור, עומדת השואה- דור שני לשואה, ובעיקר פרשת חטיפת ילדי תימן וחיפוש אחר אחת הבנות הנעדרות. הספר נע בין שתי נקודות זמן. ההווה- שנת 83 מנקודת המבט של שתי החברות והעבר של שתיהן, שמתפרש על תקופה של כמה חודשים. שתי הגיבורות הן חברות טובות, האחת בת לניצולי שואה, והאחת לעולי תימן, וכל אחת חווה את חייה דרך הטראומה של משפחתה.
הספר מתחיל לאט לאט, צומח לו, נבנה לו לאיטו. בדרך כלל בספר אחרי שמגיע השיא, הספר דועך, אבל בספר הזה בדיוק הפוך- החל מאותו שיא, הספר נכנס לסחרחרה שלא הצלחתי לעצור, לא הצלחתי להפסיק, פשוט הרג אותי.
הכתיבה היא אחת היפות שנתקלתי בה אי פעם, שפה עשירה, מלאה, שמביעה כל כך הרבה, כל מילה אוצרת בתוכה המון, מעוררת בקורא מנעד שלם של רגשות, שירתית, שמעלה זכרונות שלא קיימים ופותחת, כל כך פותחת את ברז הדמעות שלא מפסיקות. בייחוד בפרק אחד, כל כך חזק, כל כך עוצמתי, שהייתי חייב לסגור לאחריו את הספר ולהתאושש.
מה שעומד בבסיס הספר הזה הוא המסר של "לא תשכח". לא הזכרון, אלא אי השכחה. זה בא לידי ביטוי דרך כל הדמויות והתהליך שהן עוברות במהלך הספר בין שני המצבים הללו. אני לא רוצה לספיילר, אז לא אדגים, אבל התנועתיות הזו חזקה ופשוט מרגשת. המוטיב הכל כך חשוב הזה, התקשר לי, כבר במהלך הקריאה (והסתבר משיחה עם המחברת, שהיא אפילו לא חשבה על זה..) עם מצווות זכירת עמלק. בפסוקים שם יש שני ציווים- יש "זכור את אשר עשה לך עמלק" והוא מסתיים ב"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח". אנחנו מצווים לעשות גם את זה וגם את זה, זה מתחבר כל כך לספר בהקשר של הנאצים שמוזכרים בו, ה"עמלק" של דורנו, לא לשכוח מה שהיה "שם", וכמובן, לצד זה, גם את החטיפה האכזרית של ילדי עדות המזרח ותימן, על ידי אותם אנשים שנפגעו מאותו עמלק ושהעלימו ילדים של אחרים, באכזריות שלא נתנת להסבר.
לצד הנקודה הזו, הספר עוסק בחיבור בין הורה לילד, על הקשר הזה והאהבה הזו שלעולם לא נגמרת, שילד, גם שלושים ושישים שנה אחרי שנלקח מההורה, זו טראומה שצרובה אצל ההורה והוא לא שוכח, לא סולח לעצמו על החלק שלו בכך, על מה יכול לעשות. עוצמת החיבור הזו באה לידי ביטוי דווקא בניתוק שיש כאן. יש כל הרבה שכול כואב בספר, עצב על פרידה, על ניתוק, כל כך הרבה כאב שאי אפשר לתאר, כל מה שבא לך אחרי הקריאה, זה לתת חיבוק לילד שלך, ולהרים טלפון להורים שלך, לשמוח על כך שיש לך את זה, ולהודות על כך רגע, בדיוק כמו התהליך שעוברות שתי הגיבורות, שלהן יש את הכל, והן מבינות כמה הן צריכות להודות על כך, ומה חסר להן, מדהים.
שורה תחתונה: שוב סליחה על הקלישאה, אבל זה ספר כל כך חזק, שאין סיכוי שתשארו אליו אדישים. רוצו. טוסו.

» ביקורות נוספות של גלעד נדלר
» ביקורות נוספות על גלבי - פרוזה #