קסמו של המדע הבדיוני עבורי הוא יכולתו להציג דילמות שבלתי אפשרי כמעט להציג בסיפור רגיל. סיפור מדע בדיוני טוב, מבחינתי, הוא כזה שגורם לי לחשוב על הדילמה שהוא מציג, להמשיך את החשיבה מעבר לסיפור ולהסיק מסקנות שנוגעות לעולם האמיתי. סיפורי מדע בדיוני מתחלקים באופן נורמלי כמו ספרים אחרים: רוב הספרים בינוניים ומיעוטם בשני הקצוות מעולים/גרועים. אבל רוב ספורי המדע הבדיוני - גם הבינוניים - מציבים רעיון מעניין במרכזם, ומאפשרים לקורא להמריא איתו.
הסיפור עוסק בתיעוד כמו היסטורי של מגפה מדבקת וקטלנית להפליא הנראית כמו שפעת. רבים מאד מתו ממנה, וחלק מאלה שנשארו בחיים "ננעלו" בתוך גופם: הם לא יכלו לזוז או לדבר, אם כי הם יכלו לשמוע ולהבין את כל מה ששמעו סביבם, מצב נורא דמוי צינוק באופן קבוע. בעזרת תקציבי עתק ומחקר ופיתוח אגרסיבי נמצאים פתרונות לתקשורת בין "הנעולים" לאחרים, ואף פתרון של "תותב גוף" - סוג של רובוט שיכול ללכת, לדבר, לגעת ולנשום במקום החולה השוכב בלי לזוז במיטתו.
סקלזי מנסה לנבא איך תתמודד החברה האנושית עם "תושבים חדשים" עשויים מתכת ופלסטיק, עם זכויות אדם (החולים הכלואים בגופם) ומניעת הזכויות של תותבי הגוף שלהם. מה מותר להם לעשות ומה אסור? הנובלה הנוכחית כתובה פחות או יותר על ההווה. למעשה למעט נשיא ארצות הברית - בנובלה הזו שמו היידן והוא רפובליקאי - סקלזי משתמש במבנה הפוליטי האמריקאי המוכר לנו, מתאר היטב את המציאות בה אנו חיים, רק "שותל" לנו דילמה במצב הנראה מציאותי להפחיד ושואל "נו מה דעתכם? מה תעשו במקרה כזה אם יקרה?"
ג'ון סקלזי הוא אחד הסופרים הצעירים והפוריים של המדע הבדיוני. הוא מתעניין בהתנהגות חברתית ומעמת אותה עם המצאות מאתגרות. הנושא של גוף חדש לאדם ישן מעסיק אותו מן הסתם והוא גם הנושא ב"מלחמת האדם הזקן", ספרו המפורסם ביותר. אהבתי והתעניינתי מאד. מי שיתגבר על הרתיעה מ"מדע בדיוני" יגלה כתיבה טובה וקולחת, עלילה מרתקת ודילמה לא מעולם אחר, לחשוב עליה.
















