קיבלתי את המייל שמודיע שהספר הגיע לספריה ביום שני. מיד דרשתי מההורים שלי לקחת אותי לספריה, כי הגיע ספר שאני מחכה לו כבר המון המון זמן (היי, לא רצחתי אף אחד בשביל לקבל אותו. חיכיתי כמו כל בן אדם נורמלי בתור לספריה, אפילו שמי-יודע-כמה פעמים ראיתי אותו במבצעים בחנויות ספרים ולא קניתי אותו. לא מגיע לי ללכת לקחת אותו?).
אמא ואבא לא הסכימו לקחת אותי ביום שני, אבל אמרו שניקח אותו ביום חמישי. אז חיכיתי בסבלנות (באמת בסבלנות.) עד יום חמישי, וכשאבא שלי חזר לקחת אותי לאינשהו מיד טסתי לאוטו ונסענו לספריה.
אחרי שלקחנו את הספר רציתי, כמובן, לקרוא את הסוף מיד. סתם לוודא שכולם בסדר ושלא קרה שום דבר נורא, אתם יודעים. עוד אחד מהחטאים שלי: אני לא קוראת ספרים לפי הסדר המוגדר, אני מתחילה מאיפה שבא לי ומסיימת איפה שמתחשק לי.
אבל לא, אבא שם את הספר על המושב האחורי של האוטו ואסר עליי לקרוא אותו ("אנחנו צריכים להגיע לשם בזמן." -"אבל אני לא רוצה לקרוא את ההתחלה, רק את הסוף! זה בקושי עמוד וחצי ואני קוראת ממש מהר!!" -"לא.").
בכל אופן, התחלתי לקרוא את הספר שלשום וסיימתי אותו אתמול. זה המשך ישיר ל"חטאי האב" וסוף הטרילוגיה "דברי ימי קליפטון". הוא מתחיל בדיוק בנקודה שבה נגמר "חטאי האב".
ומה יש לי להגיד עליו? בואו נראה. קודם כל, נהניתי ממנו. ארצ'ר מוכיח שוב את גדולתו בסיפור סיפורים סוחפים ומעניינים, ולדעתי אני צריכה להוסיף עוד לפחות דמות אחת לרשימת הדמויות הספרותיות שאני מאוהבת בהן (הראשון ברשימה הוא כמובן אוגאסטוס ווטרס האחד והיחיד, אבל זה לא קשור.).
נהניתי מאוד מדמויות הנשים, במיוחד מאמה. הן עצמאיות, הן חכמות, הן מנהלות עניינים ואם צריך לסדר משהו, כדאי שתבקשו מהן.
הסיפור מתגלגל לאורך שנים רבות, לכן יש קפיצות גדולות בזמן. דמויות שהיו צעירות בספרים הקודמים מזדקנות, ומי שהיו ילדים גדלים מהר מאוד להיות נערים. לא מוקדש זמן רב כל כך לתיאור הילדות של הדמויות הצעירות כפי שהיה ב"ימים יגידו", וזה קצת מאכזב לפעמים, אבל מצד שני זה גם היה יכול להיות מאוד מייגע.
הספר רצוף בשלל מזימות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, אבל מצליח לנווט אותן כך שלא יכבידו ואפילו קוראים לא-מנוסים כמוני יכולים להבין די בקלות מי נגד מי ומה לעזאזל ההוא רוצה ממנו.
חבל קצת שדמויות ישנות יותר לא זוכות לטיפוח ודי מתפוגגות, כל אחת מסיבותיה היא.
הייתם מצפים שאחרי שלושה ספרים יימאס לי מהדמויות הוותיקות יותר, אבל הן מתבגרות ומשתנות. למען האמת, אני מוצאת את עצמי ממש גאה בהן, כאילו אני אמא שלהן (ואני לא, לא היה לי המזל לכתוב את הטרילוגיה הזו.).
זה ממש לא בסדר שאנשים כותבים כאלה ספרים. ממש ממש ממש לא בסדר. כי, לכל הרוחות, מה אני אמורה לעשות עכשיו?! לשכוח מהארי ומאמה ומג'יילס ומעוד כל מיני דמויות שאת שמן לא אציין כי זה יהיה קלקלן? לשים אותן על המדף ולהיזכר בהן רק כשיתחשק לי לקרוא שוב את "ימים יגידו"? איך אני אמורה לעזוב אותן ככה?!
אז למרות ההתמוטטות הקטנה מהפסקה למעלה, אני חושבת שאשלח אתכם להזמין את הטרילוגיה מהספריה (כי אם עוד לא קראתם את הספר הזה, כנראה עוד לא קראתם את הקודמים; אם הייתם קוראים את הקודמים, בטוח הייתם קוראים את זה. כל זה כמובן בהנחה שכל מי שקורא את הספרים הקודמים אוהב אותם.). זו דרך נחמדה להעביר את הזמן, סיפור סוחף בלי יותר מדי חומר למחשבה, שקל להישאב אליו וקצת יותר קשה להשלים עם העובדה שהוא נגמר. ואני? אל תדאגו לי, עד מחר זה יעבור.
----פסקה נוספת שמכילה קלקלנים ולכן מגיעה אחרי סוף הביקורת----
כשסיימתי את הספר, סגרתי אותו והנחתי על הברכיים, נשענתי לאחור בכורסה הירוקה ואמרתי בזעם: "זה כל כך לא בסדר! זה-זה-זה-- זה-ממש-לא בסדר! איך הוא יכול??" ואבא אמר, "אבל, מילימי [טוב, הוא לא קורא לי מילימי], גם אמא רוצה לקרוא, ואם תספרי לה את הסוף זה יהרוס לה."
"אבלאבלאבלאבל אבל אבל אבל!!" מחיתי, לקחתי את הספר ועליתי למעלה. הנחתי אותו על מדף הספרים המשותף שלי ושל אמא ועברתי לעשות משהו אחר, עדיין קצת מזועזעת מהסוף. אני ממש מעריכה את ג'פרי ארצ'ר על שהעז לסיים ככה טרילוגיה. סוף כל כך לא קיטשי ו-Happy Ever After וכל הקלישאות האלו שאני פשוט שונאת. וזה עדיין לא אומר שאני כועסת.