סליחה, רק עכשיו ראיתי שהגבת ראקר היה קלייניאני, הוא נמנה על הזרם הדרום-אמריקני של תלמידיה וממשיכי דרכה של מלאני קליין. הוא מתמקד הרבה יותר בתיאוריות של יחסי אובייקט, בעוד שהפסיכואנליטיקאים ההתיחסותיים מדברים בעיקר על המפגש האינטר-סובייקטיבי וההווה הטיפולי שבמפגש כאן במרחב שבין שנינו.
יחד עם זה, כן אפשר למצוא בכתיבה שלו הערות התייחסותיות. אני זוכרת שאיפשהו הוא מדבר על "מציאות נוכחית"/סביבה ממשית וההשפעה שיש לה על המטופל ומה שמתחולל בתוכו.ישנן דוגמאות נוספות.
לדעתי לצד ההעברות וההעברות הנגדיות בהכרח ישנו מפגש והווה של "כאן בינינו" מעבר להיסטוריות השונות שלנו והאופנים בהם כל אחד התפתח בנפרד ובאופן אישי.

דווקא אל הפסיכואנליזה ההתייחסותית נחשפתי בדיוק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, וזה הקל עליי מאד. כל הקריאה הרגשתי בתוכי קול שמוחא על ההתמקדות הזו בהעברה והעברה נגדית בלבד, קול שאומר - מוכרח להיות עוד משהו חוץ מזה.

אגב, אני לא לומדת את זה (עדיין?). הלמידה שלי עצמית, אם את רוצה ומעניין אותך אולי כדאי לפנות למישהו שמבין יותר 3>

שאלת תמה (או בורה?): ראקר שייך לאסכולה היחסותית (relational)? אני לא כל כך בקיאה במושגים, אבל עד כמה שאני מבינה הזרם היחסותי הוא זרם של טיפול דינאמי - אבל אני לא בטוחה שהוא נחשב לפסיכואנליזה (?).