קללה סינית אכזרית מאחלת: "הלואי ותחיה בתקופה מעניינת" (באנגלית זה נשמע טוב יותר לטעמי: "May you live in interesting times"). ואמנם, עדיף לחיות בתקופה שספרי ההיסטוריה אינם מקצים לה ולו שורה אחת, שכן ההיסטוריוגרפיה מעדיפה תקופות סוערות: אסונות-טבע, מהפיכות, מלחמות... אם אתה חי בתקופה מעניינת מבחינה היסטורית, צפה פגיעה, ורצוי שלא תקנה תקליטים אריכי-נגן (ממילא כבר אי-אפשר). פעם הייתי בלונדון וכותרות עיתוני סוף השבוע זעקו באותיות קידוש-לבנה: "צפויה הוזלה של 40% במחירי הספרים!". קינאתי בהם. למה לנקניקיות מהאיים הבריטיים יש כותרות כאלו ואצלנו הכותרות הראשיות תמיד עוסקות במלחמות, טרור, איומים, סכנות, קיצוצים, גזירות ושחיתות, קצבים ואולמרטים? מתי גם אצלנו תהיה כותרת ראשית כזו? אני עוד מחכה...
אם לשפוט על פי הרומן הנפלא הזה, ג'יין אוסטן חיה בתקופה "משעממת": אם היו סערות פוליטיות או חברתיות מסביבה, אלו אינן באות לביטוי בכתיבתה. Pride and prejudice הוא בעיקרו רומן רומנטי העוסק בחייהם של בני המעמדות הגבוהים באנגליה של מפנה המאות ה18-19. גם מעבר לספור האהבה היפה, יש לרומן ערך מוסף רב: בפרוזה הצלולה והמדויקת להפליא של אוסטן, בתרבות המעניינת של אנגליה של אותם זמנים שאוסטן מיטיבה לצייר בפנינו, בהומור הדק ואוהב-האדם, ובהתבוננות הפסיכולוגית המעמיקה. כל אלו עושים את הרומן לחוויית קריאה מענגת וגורמים לקורא להצטער שאינו יכול לשבת עם אוסטן לשיחה ארוכה על אספרסו קצר.
הרומן עוסק במשפחה מרובת-בנות: שתי הבכורות, ג'יין ואליזבט (ליז, הלא היא גיבורת הרומן) קרובות יותר לאב המשפחה המשכיל, בעוד שלוש הבנות הצעירות יותר ירשו את הסכלות וחוסר-הטקט של גברת בנט ההמונית שעושה בושות לבעלה, לג'יין ולאליזבט. גברת בנט נחושה לחתן את בנותיה בהקדם האפשרי וכל האמצעים כשרים לכך. הזמן דוחק, כי ג'יין היא כבר ממש בתולה זקנה כפי שמעירה אחת מאחיותיה הצעירות:
Jane will be quite an old maid soon, I declare. She is almost three-and-twenty! Lord, how ashamed I should be of not being married before three-and-twenty!
עיקר הרומן עוסק במערכת היחסים שבין ג'יין המתוקה והנאיבית לבין מר בינגלי – צעיר עשיר ויפה-תואר המחזר אחריה, ובמערכות היחסים שבין ליז השכלתנית, מוסרנית ומאופקת לבין הקצין ויקהם מחד, ודארסי – צנון בריטי אריסטוקרטי ויפה-תואר, מאידך. הספר מדגים היטב את הערכים הבריטיים של אותה תקופה:
- מוסרנות: אצל אישה צעירה, ללכת בעקבות האהבה ולחיות ללא נישואין נחשב פשע שאין עליו כפרה הממיט בושה על כל המשפחה. בחברה הישראלית-חילונית של ימינו, אין טבעי מזה.
- איפוק: חילופי הדברים שבין אליזבט למר דארסי מצטיירים כקרב על אליפות העולם באיפוק למשקל כבד. טראח! דארסי זורק משפט המזעזע את אליזבט עד יסודותיה האיתנים, אבל –בום! - היא מיטיבה להסתיר זאת ומגיבה בסנוקרת אדירה של עלבון לדארסי השומר הכל בבטן ונותר על רגליו כששום שריר אינו זע בפניו המסוקסות. איזה קרב! הפעמון כבר מצלצל לסיבוב השנים-עשר...
- חוסר-ישירות: המעמד הגבוה הבריטי של אותה תקופה, כפי שהוא משתקף בכתיבתה של אוסטן, שכלל את הניסוחים העקיפים והדיפלומטיים לרמה של אמנות ממש. כך, כאשר מר קולינס הנלעג מתנפל על ליז בהצעת נישואין מגוחכת שהוא משוכנע כי אינה ניתנת לדחייה, היא מגיבה באופן שלא היה מבייש את אבא אבן בימיו הגדולים:
You are too hasty, sir," she cried. "You forget that I have made no answer. Let me do it without further loss of time. Accept my thanks for the compliment you are paying me. I am very sensible of the honour of your proposals, but it is impossible for me to do otherwise than to decline them."
צעירה ישראלית טיפוסית הייתה מגיבה ב"תודה אבל לא-תודה" במקרה הטוב או ב"עוף לי מהעיניים יא מהבול" במקרה השכיח יותר.
הגנים האנוכיים שלנו, הרוצים שנשכפל אותם, העניקו לנו את מתנת האהבה הרומנטית, המאפשרת לנו, אם וכאשר אנו ברי-מזל, להמריא אל מעבר לשיממון היום-יומי ולשכוח, ולו לזמן קצר, את כל הרוע המשתולל לו שם בחוץ. בסופו של חשבון, הספר המצוין הזה הוא סיפור אהבה יפה החורג מעבר לגבולות הזמן והמקום. אסיים בציטוט הבא של אחד מגיבורי הרומן (לא רוצה לספויילר) העונה לשאלה מתי התחיל לאהוב. כמה שזה נכון.
"I cannot fix on the hour, or the spot, or the look, or the words, which laid the foundation. It is too long ago. I was in the middle before I knew that I had begun"
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
קראתי את הספר באנגלית על חברי הטוב החדש – הטאבלט.
Jane Austen. A writer no longer alive. We can read her eBooks. We have the technology.
