בקיץ המחריב-כל בו אנו נמצאים, נכנסתי
באחד האמשים לחנות ספרים.
בעוד אני משיב את רוחי הגוועת מ-90 מעלות הצלזיוס שבחוץ, אני מעלעל לי
בכותרים החדשים העומדים בשורות לפני, זועקים בדממה - "קח אותי".
כמובן שקריאות דוממות ממין אלו תמיד נענות אצלי בסירוב.
אני מחפש את אלו שלא צועקים, שיודעים מה הם שווים.
לאחר שמצאתי את השקט התורן, לקחתי והלכתי לשלם בקופה.
המוכרת הנחמדה הקישה על הקופה ובמקביל שאלה אותי, תוך שהיא מחווה באצבעה
על הקיר שמאחוריה, עליו עמדו עשרות חוברות: "אולי תרצה גם חוברות צביעה?"
חייכתי ועניתי: "תודה על המחמאה, אבל עברתי כבר את גיל 4".
היא חייכה חזרה ואמרה: "זה הלהיט הכי גדול של הקיץ, חוברות צביעה למבוגרים".
השתררה שתיקה.
אחרי כמה שניות שאלתי: "כלומר, אנשים שעברו את גיל 4 אשכרה קונים את זה - עבור עצמם?"
"כן", היא אמרה. "זה הולך חזק מאוד בכל העולם".
מי שקרא אותי כאן, יודע מה אני חושב על המצב המנטלי של האנושות, מאז פריצתה לחיים של מה שמכונה
בהכללה גסה - "ניו מדיה" וסוכניה הבלתי חשאיים - הסמארטפונים.
מי שקרא אותי אותי כאן יודע על הדאגה הכנה שלי מהמצב בו פלחים הולכים וגדלים
של האנושות עוברים ממצב של בהמיות למצב של טמטום.
וזה מסוכן כי בהמה אפשר לחלץ ממצבה - מטומטם זו מחלה חשוכת מרפא.
אנשים מבוגרים, אשכרה קונים חוברות צביעה לעצמם.
אנשים שעברו את גיל 4.
זה להיט עולמי.
חיבקתי את טיל אולנשפיגל חזק ביציאה מהחנות ותהיתי מה הוא היה אומר על כך.
בימים שלאחר מכן קראתי אותו, שוב, בפעם הראשונה מאז 1977.
צחקתי, חשבתי, צחקתי שוב.
איזה קסם, איזה מילים.
חוברות צביעה.
אנשים שעברו את גיל 4.
קונים לעצמם.
















