מה זה משנה שכולנו ידענו את הסוף עוד לפני שהספר התחיל?
מה זה משנה שהוא נאיבי, כי סטטיסטית- רוב ההורים הגרושים לא חוזרים לחיות יחד באושר ואושר עד עצם המריבה הבאה?
מה כל זה משנה, ידידיי?

הרי זה לא משנה כהוא-זה את כישרונו של אריך קסטנר האלוף, אמן הכתיבה וההומור.

הוא זה שטבע בעלמה גרלך את עזותה השלילית. הוא זה שהעניק לתאומות לי ואורה את עזותן החיובית. הוא יצר ידידי אמת מקסימים כגון צייר וכלב, הוא הכניס (אם כי במאמץ מסוים) מעט בינה בקודקודה של רוזי, והוא הציל את מר פלפי מעצמו.

איזה אדם בר-עוצמה הוא אריך קסטנר! כה רב-מעש ועוסק בצרכי ציבור באמונה! את כל העלילה הציל. ממש ברגע האחרון, אמנם, אך הוא עשה זאת!

הייתי שמחה להחטיף לו מידי כמה עמודים סטירה ידידותית, לאריך קסטנר. עד כדי כך עמוקה הערכתי אליו.

נ.ב.
כשתגיעו לפרק בו פונה אריך קסטנר לקוראים, ומבקש למסור ד"ש חמה, מסרו לו בבקשה את שלי בחזרה, מלווה בנפנוף יד נלהב.
נ.ב.ב.
שמתי לב שאני מחבבת מאד נו"ן בי"תים

אני לא סובלת לעצור באמצע ספר. אם עשיתי את זה- זה אומר שהספר היה חמור מאד ועדיף בכלל לא לשאול למה או מה.

קראתי את הספר הזה עד הסוף, זה אומר שהוא לא לגמרי חסר תקווה. אבל.

אבל..!

לויודעת. הספר הזה עשה לי דיכאון, למרות שאין בעלילה דברים עצובים.
משהו בו היה עגום ואפור, ובכל זאת הייתי מוכרחה לגמור אותו כדי לא להתעצבן. זה לבד עשה אותי קצת עצבנית, כי מי-הוא-זה-ואי-זה-הוא שיכריח אותי לגמור ספר שאני לא רוצה?? אבל היה מעצבן לעצור!!! אוףףףףףף התבשלות עצמית וחזרה לעשתונות

דווקא כתיבה טובה יש בו.
אפילו בחלקים של תיאורים לא דילגתי ו/או השתעממתי, וזה מכובד - רוב הספרים שמכילים תיאורים פשוט מאבדים את זה. אז סוכם, הכתיבה הייתה יפה. זורמת. חיה.
העלילה מתה. במקרה הטוב גססה.

ההתנגשות הבלתי נמנעת בין עלילה תנצב"ה לכתיבה טובה יצרה משהו בלתי נעים, תיאורים קולחים וסוחפים על דברים קריפיים לגמרי... יותר מידיי יצורים חיים היו שם, רק חיכיתי שכולם ימותו (אם אפשר להגיד ימותו על המוטציות האלה) והכל יתנרמל.
איך הייתם מגדירים משהו לא מפחיד אבל לא נחמד? אם מצאתם מילה מתאימה אז זה מה שהתכוונתי לומר.

אני לא הייתי ממליצה לקרוא, וחוצמיזה לדעתי זהו ספר חסר קהל-יעד מוגדר. לא מתאים לילדים כ"כ, ובטח שלא למבוגרים.

נ.ב
בגללו נמנעתי מיצירת קשר עין עם המטאטא שלנו למשך חודש, רק ליתר ביטחון. ולא, הספר לא הפחיד אותי, כבר אמרתי!!!

דמעות.
אנה האהובה שלי!!!
מלאך קטן, מלאך טהור.
כל כך חכמה, כל כך מופשטת, ורוחנית.
לו הייתה לי פיסה קטנה, קטנטונת ממש, מאישיותה העילאית - הייתי אדם טוב יותר. אין לי ספק.

להיות אנה זה להיות זכה ונקייה מכל זיוף. משהו בשורש הנשמה שלה הוא טוב מטבעו, מחפש את האמת והטוב.

נגמר לי מה להגיד. אני פשוט אוהבת אמת ואנה כבשה את נשמתי.

זה, זה בדיוק סוג הספרים שאני בטוחה שאוהב לקרוא בכל גיל.
מלאים שטויות והבלים כרימון, אפופים בטוב לב ובטיפשות...

יש סוג של קסם שובה-לב בכתיבה של מיכאל אנדה. מה הקסם? מממ... שאלה טובה. אני צריכה לנתח את זה ואז גם אני אבין.

כשאני קוראת ספרי-דמיון, אני בדרך כלל מרגישה שהכותב מנסה לשכנע אותי להאמין לו.
מעין: "אני יודע שכתבתי דברים אוויליים, אבל בחייאת- זרמי איתי. זה ספר פנטזיה טוב. יש פה הסברים, את רואה? ואפשר להבין למה התכוונתי."
והמסר הזה שמציץ בחשש בין השורות ובודק אם בלעתי אותו - משאיר לי בפה טעם לוואי. כמו סוכרזית.

כתיבתו המקסימה של מיכאל אנדה טהורה מכל התנצלות ו/או הסבר. הוא מספר לך על מה שקרה בכנות וברצינות תהומית, שאם תפקפק בדבריו ולו לרגע- אתה פשוט תצא מגוחך. הרי הוא אומר לך שכך היה! מה לא תאמין לו? אז לא. מ'כפת לו. הוא ממשיך בשלו.

כמה פשוט ככה אמיתי.

אז יש לי 2 המלצות:
1. אמצו את השיטה. כשאתם רוצים שיאמינו לכם - שכנעו כמה שפחות. דברו בביטחון ובפשטות, זה עובד אחלה.
2. קראו את הספר הזה, ספר חמד!!!

אגב, שלא תטעו לחשוב שהספר הזה חסר עלילה! שלא תטעו לחשוב שרק הכתיבה שלו מוצלחת! כי אם תטעו לחשוב כך- זו טעות גדולה!!!
יש עלילה, ואפילו יש הפתעות. מובן שהסוף טוב, הרי זה ספר נוער (או ילדים? אני לא בטוחה). אבל הסופר בישל כאן סוף טוב מעניין.

נ.ב.
ייתכן שהספר הזה הוא המקור למנהג של נישואים בגיל מוקדם?
נ.ב.ב.
אני חושבת שיש ספר שיצא לפניו, ז"א שספר זה הוא שני בסדרה. אני לא קראתי תראשון וזה לא הפריע לי.

מי בחר את הכריכה? היא מעוררת בי מחשבות מעורבות.

מצד אחד, עמידתו האיתנה של המנהיג הנועז, העשוי ללא חת- משדרת היטב את אומץ ליבו המהולל.
מצד שני... אין ציורים נוספים, חינניים יותר, שבכוחם להביע את כל זה? כלומר, אני הייתי תחת הרושם ש-ספויילר רציני- "הטבע היטיב עם פרסי בלייקני", -סוף ספויילר- ומשום מה, בציור הוא נראה באמצע תהליך שינוי צורה לאחר שתיית פולימיצי.
כמובן שזה קטנוני לעשות מהכריכה כזה אישיו, אבל באמת! בגללה לא קראתי אותו עד גיל די מאוחר.

בספר חביב מאד זה, תמצאו דמויות חביבות ונעימות כמו ליידי בלייקני היפה ובעלה המרשים, סאלי בת הפונדק טובת הלב, ועוד. תמצאו בו גם דמויות מעוררות סלידה כבר מן המפגש הראשוני - כגון שובלן האכזר!

תמצאו בו גם כמה קטעים של תיאורים די משעממים. בעיקר בהתחלה. האמת היא שגם התקשיתי בתחילה לעקוב מי הוא מי, מרוב אדונים וגברות.
ובכל זאת, היאזרו בסבלנות והמשיכו לקרוא כי ספר זה הוא חכם ויפה!

- לא מידיי חכם, מכיון שבשלב מוקדם יחסית כבר ניחשתי מי הוא סקרלט פימפרנל. פשוט היו רמזים על כל צעד ושעל. בשביל להתעלם מהם הייתי נאלצת לעצום עיניים, ובכך הייתה נמנעת ממני חווית הקריאה.

- לא מידיי יפה, פשוט כי הוא מקסים לחלוטין אבל לא חונק מיופי.

אם לא הצלחתי להעביר עד כה מסר ברור- אני אכן ממליצה לקרוא. אבל זה 'סוג' כזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר איזה טיפוסים יכולים ליהנות ממנו ואיזה לא.

כאן נגמרה הביקורת, רק שאין לי משפט סיום וזה תקוע לגמור אותה ככה. אז הריני מכריזה רשמית- סוף ביקורת.

אוי, ספר-דבש.
איך אהבתי אותו. קראתי אותו פעם-פעם, מעניין באמת איפה הוא היום. אולי באחד הארגזים שנשארו ארוזים מהפעם ההיא שכמעט עברנו דירה. אם אמצא אותו אני די בטוחה שאקרא בו שוב, אם כי לא את כולו אלא את הקטעים הנבחרים שבו. אחרי הכל, זהו ספר לנוער צעיר, ואני כבר יכולה להצביע בבחירות, לכן אינני עונה להגדרה נוער צעיר יותר.
למען האמת, אני די מקנאה בילדה שם (בושה וחרפה אך שכחתי את שמה), תמיד רציתי להיות ב'חבורה' של בנים. אפילו הייתה להם שפה סודית.
הביקורת הזו מלאה בפיזור נפש, אל תכעסו, הנפש שלי באמת קצת לא מרוכזת עכשיו. היא נוברת בתאי-מח אפורים וגוססים, מחפשת בקדחתנות את שמה של הילדה ברת המזל ההיא, מהספר החמוד הזה.

איזה ספר, הא?
כן, שמתי לב שזה ספר ילדים!
נכון שדברים בו מסתדרים כמעט מאליהם, נכון שכל אירוע שקורה שם נגמר בטוב, והכל יותר מידיי בסדר, ומעולם לא שמעתי על עיזים באי בודד (סתם בורות שלי, כנראה). נכון. ובכל זאת---
אחד החלומות הגדולים שלי כילדה היה להתקע על אי בודד, עם כמה חברים אמיצים ומוכשרים. להכין מהטבע מיטה ובגדים, לצלות דגים במדורה של זרדים... אנחה והתעוררות משרעפיי
ואז, כילדה עם חלום נואש וחסר היגיון, נתקלתי בספר הזה, שהילדים בו בעצם עשו וחוו כל מה שחלמתי עליו, ואף יותר. זה היה מדהים, שאדם זר שאינני מכירה תאר את חלומותיי בצורה נפלאה כזו. הספר היה לי סוג של נחמה, מכיון שבמוחי הצעיר היטבתי לקלוט כבר אז, שאפסו סיכויי להתקע על אי נידח (ודווקא חברים אמיצים ומוכשרים יש לי). על כן החלטתי שאני אהיה קצת מכל אחד מהילדים ואחווה איתם מה שהם עוברים (ואף פעם לא הייתי ג'ון בקסטון!). החלטה זו הכניסה אותי לספר הזה ממש חזק, ועד היום- על אף שאני כבר מבוגרת למדיי- שמורה עימי חיבה רבה עבורו. מי לא אוהב שמגשימים לו חלומות?
אגב, השפה הישנה תרמה המון להנאה שלי.

אה, והתאהבתי בתומס. הלואי היה לי כזה אח קטן, כמוהו בדיוק. מבט חולמני וחיוך טפשי

נ.ב. ספויילר
בתחילת הספר כתוב שג'ון בקסטון יבוא על עונשו. כל הספר חיכיתי לעונש שהגיע לו, ולא נתקלתי בו. פיפסתי משהו?

ספר ילדים חמוד ומקסים שמעורר בי נוסטלגיות נעימות... אני זוכרת שקראתי אותו לראשונה באיזור גיל 11, ובחלקים מסויימים פשוט נגמרתי מצחוק. מודה, אני משתמשת מידי פעם בפניני לשון משם, אך הוא בהחלט נועד יותר עבור ילדים.

בהתחלה הייתה פה ביקורת אחרת. היא נמחקה מכיון שנתקלתי (מממ נתקלתי זו קונוטציה שלילית. אז נפגשתי.) נפגשתי בביקורת של קוראת בקפה על הספר הזה, ובעודי בולעת אותה הינהנתי למחשב בהסכמה מוחלטת. כל מילה פנינה. אז פשוט מה שקוראת בקפה כתבה זו בעצם דעתי על הספר.
אני מקווה שזו לא גנבה, אבל מה לעשות שקוראת בקפה (יש לזה קיצור כלשהו?) מיטיבה כל כך לתאר את מה שאני חושבת?