*אודם – חוג התריסר 1*

אמ;לק: כן או לא? בטח! אני בעצמי מצטערת שלא קראתי אותו עד כה

גילוי נאות – קיבלתי את הספר לסקירה, אבל לא זו הסיבה שאהבתי אותו, תפסיקו לחפש מניע נסתר בכל דבר

תקציר מגב הספר:
היא לא ציפתה לנסוע בזמן – או להתאהב ( =^.^= כן? ואני לא ציפיתי שתקציר של ספר ישקר לי בפרצוף במצח נחושה, ובכל זאת הנה אתה עומד ומשקר שקרים בוטים יא זבל =^.^= )
גוון ( =^.^= גווינת', רק החברה הכי טובה שלה והמשפחה שלה קוראים לה גוון, ואתם לא חברים שלה מהפלמ"ח =^.^= ) בת השש-עשרה גרה עם משפחתה המורחבת – והמוזרה למדי – בשכונה יוקרתית בלונדון. למרות ההיסטוריה יוצאת הדופן של משפחתה, חייה של גוון היו עד כה שגרתיים יחסית. גן המסע בזמן, ששזור כמו פתיל ( =^.^= בניגוד לשזור כמו קורנפלקס? =^.^= ) חשאי בין הנשים במשפחה, היה אמור לדלג על גוון, ולכן איש לא הדריך אותה במסתורי המסע בזמן והיא יכלה לבלות את זמנה כנערה רגילה עם חברתה הטובה לזלי. אך אז מגיעה הפתעה לא נעימה – גוון מתחילה לדלג לעבר באופן בלתי נשלט. היא לא עברה שום הכנה למסעות בזמן, ודאי שלא לכל הדברים הקשורים בזה: בגדים תקופתיים מפוארים, נימוסים מיושנים, אגודת סתרים אפופת-סוד. וגידאון ( =^.^= כי גדעון זה שם של קיבוצניק זקן =^.^= ), המקביל הגברי של גוון במסע בזמן. גידאון בלתי-נסבל, חושב שהוא יודע הכל, וייתכן מאוד שהוא הבחור הנאה ביותר שזכתה לפגוש במאה הזאת ובאלו שלפניה ( =^.^= טוב, לפחות החלק הזה נכון, אבל אתם מציגים אותו בצורה שהוצאה מהקשרה! זה לא רומן רומנטי! זה לא! פייק ניווווז! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
ארור תהיה, תקציר מפגר, על שכמעט גרמת לי לוותר על ספר נהדר בגלל הבטחות שוא לרומן רומנטי (אף פעם לא הבנתי מה הטעם בשקרים האלה: בכל מקרה כשחובבות-הרומנטיקה המרומות יתחילו לקרוא את הספר הן יגלו שהוא לא באמת רומן רומנטי, יתעצבנו ויחזירו אותו לחנות. לא עדיף פשוט למכור את הספר לקהל היעד שהוא אשכרה מיועד לו?) זה נכון שיש בספר נשיקה אחת, אבל לקרוא לו רומן רומנטי זה כמו להגיד שהארי פוטר הוא רומן רומנטי בגלל שהארי מתנשק עם צ'ו. אז אל תדאגו, ממש לא מדובר כאן בעוד ספר ריורים לבני הנעורים, אלא בספר הרפתקאות עם מסע בזמן!
קבלו אותו – אודם, הספר ש"אשתו של הנוסע בזמן" היה יכול להיות אם הוא לא היה ספר משעמם על פדופיל על-טבעי. גווינת', גיבורת הספר, היא נערה בריטית רגילה בת שש-עשרה – כלומר, רגילה עד כדי לגור בטירה עם שושלת סבתות/דודות קשוחות ומוזרות ורב-משרתים, אם כי בשביל בריטים זה כנראה די רגיל. עד שבדיוק כמו הנרי מ"אשתו של" (אני לא מאמינה שאני משווה ספר חמוד כמו אודם לספר האיום הזה, אז מיד אפסיק), גווינת' מגלה שלמרות שזה לגמרי לא היה אמור לקרות לה – היא ירשה את גן המסע בזמן המשפחתי, וכעת סובלת מהתקפי מסע בזמן בלתי-נשלטים. רק שבניגוד לאשתו של, הסיפור לא מסתכם ב"יופי אני נוסע בזמן, בואו נתערטל לפני ילדות בנות שש", אלא רק מתחיל כאן: על העניינים משתלטת אגודה קריפית של נוסעים בזמן, שרוצים להשתמש בגווינת' לא פחות משהם רוצים לעזור לה. "אל תבטחי באף אחד", אומרת לגווינת' אמה, "אפילו לא בתחושות הבטן שלך." פמפמפאאם!
כיוון שאנו נמצאים בתקופת המבחנים הסטודנטיאלית (ואי-שם לפני/אחרי תקופת הבגרויות, אולי? ולגביכם, המבוגרים, שתדעו שאלוהים בוחן אתכם תמיד) החלטתי שאחלק לספר ציונים. ובכן:
עשר מתוך עשר בגזרת הדמויות:
גווינת', קודם כל, היא דמות שמתחבבת עליך מיד, ולו רק בשל העובדה שבשום שלב בספר היא לא עושה שום דבר שאני (ולפיכך גם כל אדם בר-דעת אחר) לא היינו עושים במקומה: תנו מנוחה לשרירי גלגל העין שלכם, קוראים יקרים, והחזירו את המחבת שלכם לארון – עם גווינת' לא תצטרכו לגלגל עיניים וגם לא תתקפו דחף להכות אותה עם כלי בישול.
לזלי, החברה הכי טובה של גווינת', למרבה המזל לא קיימת רק כדי למלא את משבצת ה"הוכחה שלגיבורה היו פעם חיים נורמליים" או "זאת שמשכנעת את הגיבורה החסודה לזרום עם בנים", כפי שקורה באופן מצער בספרי נוער רבים. בדיוק כמו סוזנה מ"בת העשן והעצם", לזלי מועילה ומעורבת להפליא בעלילה הראשית, כמו גם מגניבה לחלוטין (אני לגמרי מתה על הדמויות האלה שאומרים להן כזה, "את בטח לא תאמיני לי, בבקשה תשבי כי אני עומדת לספר לך משהו הזוי שיעיף לך את הסכך, אז...יש לי כוחות מסע בזמן", והן כזה בשיא הקוליות, "הו וואלה. אני יכולה לעזור לך איכשהו?" וגם, איך אפשר לא להעריץ מיידית מישהי שמסתכלת על המורה החתיך שכל הבנות בכיתה דלוקות עליו ואומרת "לא יודעת, הוא קצת דומה לסנאי?" אני שואלת את זה בעיקר כי בדרך-כלל אני הבחורה הזאת).
ויש גם את גידאון, הנוסע בזמן הבן (יש שושלת בנים ושושלת בנות) והדוש המעצבן (חרוז!) שגווינת' ממש-אבל-בכלל לא מאוהבת בו. הם כן מתמזמזים, אבל לא בקטע של "הו אני רואה את נשמתו המיוסרת מבעד למעטה הדושיות שהוא עטה כדי להגן על ליבו הרך", אלא בקטע של "הוא חרא של בנאדם אבל ממש חתיך אש ברמת כוויות-דרגה-שלוש, ממגנט ברמת מכונת MRI, ואין לי משהו טוב יותר לעשות בכנסיה הריקה הזאת בזמן שאני מחכה לחזור להווה אז למה לא?" אל תשפטו אותה, אני בטוחה שגם אתם נפלתם לפחות פעם אחת בקסם הדוש. יש בהם מן משהו (זה היה רפרנס לסקירה שלי לספר "הזיה", והוא יצחיק אתכם אם תקראו אותה).
דמויות נוספות כמו הדודה-רבא התמהונית רואת-החזיונות (שום משפחה בריטית לא שלמה בלי אחת כזו), ג'יימס רוח הרפאים, וגורדון התלמיד-הכי-חתיך ומר וויטמן המורה-הכי-חתיך ויריבותם עתיקת היומין על תשומת ליבן של הבנות בתיכון מוסיפות למגוון ומספקות מבחר רגעי צחקוק.
דמויות הרעים, מנגד, הן מסתוריות וזממניות לא פחות ממה שמצופה מהן. ויש את כל הדמויות שאתה לא בטוח אם הן רעות או טובות אבל הפרצוף שלהן לא מוצא חן בעיניך. במי לבטוח?! פמפמפאאם.
שמונה מתוך עשר בגזרת העלילה:
היא אולי לא עתירת-הפתעות או מסחררת-בקצבה (זה לא שהיא איטית, היא מתקדמת בדיוק בקצב הנכון כדי שנבין מי נגד מי, אבל היא לא עוצרת נשימה) ולכן יורדות לה שתי נקודות, אבל היא כן מעניינת (איך מסע בזמן יכול להיות משעמם?) ומכילה את התערובת הנכונה של אקשן ותעלומות.
ותשע מתוך עשר בגזרת סגנון הכתיבה והתרגום: נקודה אחת יורדת על "סחרחורת בבטן, ברגליים או בראש". מה זה סחרחורת-רגליים לעזאזל?!
פרט טריוויה – הידעתם שהספר נכתב בכלל על-ידי סופרת גרמניה? בחיים לא הייתי מנחשת, כי הספר מתרחש בלונדון והרגיש לי בריטי מאוד לכל אורכו.

אוקיי,
נעזוב רגע שאני פשוט מאוהבת בספר הזה נשים בצד כרגע בא לי להתלונן-
היה פשוט כל כך הרבה דברים שלא הסתדרו לי עם הספר,
אחותי בואי את נערה בת פאקינג 16 ואת רוצה להגיד לי שאין לך שמץ מי זה שייקסיפיר? אוקיי הבנתי שניסו לעשות את ההבדלים בינה לבין בת דודה שלה מאוד גדולים שיראו שהיא צריכה הרבה עזרה ושאין לה שמץ אבל רציני? ילד בכיתה ד יודע מי זה ונערה בת 16 לא? הקטע של להוציא אותה כל כך מטומטמת במשך כל הספר טיפה עלה לי על העצבים ומאוד הוריד לי מהספר..
חוץ מזה כל הקטע עם גידיעון זה היה די מוזר והזוי בספר הראשון ובספרים הבאים מרגיש כיאילו הבחור משחק בה ולא בקטע של אני מנצל אותה ואת בת דודה שלה כדי שאוכל למזמז את שתיהן אלא יותר בקטע של אני משחק לה ברגשות ומוציא אותה מצחיק כדי שאוכל לצחוק עליה מאחורי הגב עם עוד אנשים כי אהמ ככה חה חה חה
וכמובן ששוב מוציאים אותה מטומטמת ולא מבינה שהבדיחה היא עליה ומשחקת בול לידיה בזמן שכל הגברים בסיפור כבר ראו את הרגשות שלה לפניה כי כמובן איך אפשר לא להוסיף למסיבה גם קצת שובינזם שהורגש מחצי מהגברים בסיפור שלא נדבר על זה שתמיד הייתה ההרגשה שבלי גידיעון היא לא היייתה מצליחה לחיות כיאילו היא נערה קטנה וחלשה שצריכה שיצילו אותה כל פעם מחדש.
חוץ מזה הספר השני בכלל הרגיש לי טיפה מיותר הייתי יכולה לדלג על כל הספר ועדיין להבין את כל העלילה והמתרחש קצת מרחו את המילים והעלילה הרגישה תקועה במקום..


כן טוב אז התלוננתי דיי הרבה.. אבל האמת זה אחד הספרים (סדרת ספרים) האהובים עליי ובאמת שאני כן ממליצה לקרוא אותו למרות כל מה שאמרתי!

הוא פשוט מרגיש לי טיפה ילדותי כשאני קוראת אותו עכשיו משהו שאהבתי יותר מלפני 4 שנים

טוב זהו נסגרתי על עצמי תקראו וזהו

טוב, אז אין לי כל כך איך לכתוב את הביקורת הזאת. אני אתחיל בזה שזה ספר לנוער וכתוב בצורה קלילה ממש, בלי הרבה איכות. אבל בכל זאת, העלילה חמודה וזורמת ונחמד לקרוא את הספר הזה.
הוא לא ספר עמוק ולא תחשבו עליו הרבה אחרי שתקראו אותו, אבל הוא בכל זאת קליל וחביב כשאתה לא רוצה לקרוא משהו רציני.
עכשיו סיימתי לקרוא אותו בפעם השנייה, כי קראתי אותו בפעם הראשונה לפני המון זמן ושכחתי הכל, ואני דווקא כן מתכוונת לקרוא את ההמשכים.
הספר לא ממש מעניין אותך ברמה שאתה לא מסוגל שלא לקרוא את ההמשכים, אבל כן יהיה לי נחמד לדעת איך התקדם הספר.

זאת הביקורת הישנה אבל הראשונה שלי מבלוג הקריאה החדש שלי לפני דעתי הספר הזה מאוד מעניין הוא מרתק נפלא עדין אינו מעליב את האינטילגנציה למרות ששנאתי את גידאון אבל הוא עשה את עצמו כאילו הוא מאוהב בגוון די לי היה בלבול בתאריכים של שרלוט וגוון בקיצור הוא מהנה

ספר טוב מאוד. מעניין, כתוב טוב וכל זה.
(ספוילר שמגלים די בהתחלה) קצת מבאס שהיה ברור שהיא תתאהב בו ושהוא יאהב אותה. (סוף ספוילר)
כדאי לקרוא. מחכה שיתרגמו את השני...

הספר טוב אבל לא אהבתי את הגידאון הזה וחשבתי שהוא עשה את עצמו חבר של שרלוט אבל הוא מאוהב בגוון איך שהוא נישק אותה בסוף גיליתי שהוא אוהב אותה ועשה את עצמו כאילו הוא מאוהב בה וזה מאוד טוב הוא מאוד מעמיק את היכולת להתבטא עם מלא אבני חושן

זה ספר נחמד וזו סדרת ספרים נפלא.
הדמויות אנושיות להפליא, ומוכיחות כי לא רק שכולנו טועים, אלא גם שלפעמים לא הכול קורה כמו שציפינו.
נכון, יש מקומות בהם זה היה מעט משעמם או צפוי מידי, אך זה לא הרס את ההנאה בה קראתי את הספר.

זה ספר מדהים שאפשר לקרוא שוב פעם ושוב פעם הוא נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!