ביקורת ספרותית על ילדים מספרים על עצמם מאת חיים ולדר

---

הילדים שלי מגדלים לתפארת סבא וסבתא בארה"ב.
מדי פעם אנחנו משתדלים לקפוץ לבקר, ביקורים שהם מהנים מאוד אבל גם מתישים: שעות ארוכות של טיסה (לפחות שתי טיסות לכל צד), ג'ט לג, ועד שמתחילים להתרגל - הופ, חזרה הביתה.
הפעם טסנו לחודש.
אני בחופשת לידה, בעלי הצליח לקבל חופש מהעבודה, הילדים מפסידים בית ספר, אבל החלטנו שחד פעמית לא נורא.
ובתוך כל האריזה לחודש שלם נכנסה סוגיית הספרים.
שניים מתוך ארבעת ילדינו, בן השש וחצי ובן השמונה וחצי, כבר קוראים. מה זה קוראים, בולעים ספרים.
מנהרת הזמן, צ'יפופו, ספייסי, דני-דין, דוד אריה - הם מחסלים שלושה-ארבעה כאלה בצהריים אחד.
אם כך, שתי בעיות ניצבו לפנינו בנושא ספרים לטיסה:
א. המנוי לספריה מספיק רק לעשרה ספרים (ובל נשכח שגם אמא של הילדים צריכה קצת חומר קריאה)
ב. בעיה כבדת משקל במובן המילולי של המילה, כלומר - הגבלת המשקל של המזוודות העולות למטוס.

פתרון לבעיית הספריה נמצא בדמות מדפי הספרים של סבא וסבתא, אלו שבארץ, שנבזזו בחדווה.
פתרון שני הוא כמובן בחירת ספרים ארוכים יותר מתפריט הקריאה הרגיל שלהם, וכשמדובר במדף הספרים של סבא וסבתא - ספרים ישנים וארכאיים, בתקווה שהשפה הלא שגרתית תעכב קצת את קצב הקריאה.
הפתרון האחרון - זכרתי מביקור קודם שלחברים שיש לנו כאן יש את סדרת ילדים מספרים על עצמם בעברית ותכננתי לשאול מהם.

המליצו לי על הסדרה קודם, לילדים שמתחילים לקרוא, אבל הכרתי אותה (לא ממש מהילדות, כבר לא היתי ילדה כשהיא יצאה לאור) והסתייגתי.
זכרתי הרבה סיפורי אסונות, תאונות, פיגועים, עלבונות ושאר אירועים לא נעימים. לא שצריך להסתיר מהילדים, אבל ריכוז כל כך גדול של כל הנ"ל היה נראה לי יותר מדי, בטח בשביל ראשית קריאה.
בכל אופן, החלטתי שלהכניס ספר או שניים מהסדרה לתוך המגוון שלקחנו איתנו לארה"ב לא יזיק.

כמנהגי, קראתי את הספר לפני הילדים.
אם הזיק או לא יהיה קשה לקבוע, אבל ההסתייגות שהיתה לי עומדת בעינה.
אמנם, יחסית לספרות החרדית שקראתי בילדותי, ולדר מודרני להפליא. כתיבה בגובה העיניים של הילדים, על חיי היום-יום והתמודדויותיהם, עיסוק ברגשות, בלי עלילות גבורה, מיסיונרים על כל צעד ושעל וילדים שהם דמויות מופת קטנות. גם המגמה הדידקטית הניכרת - מתונה יותר מכפי שזכרתי מילדותי.
ועדיין, הסיפורים דידקטיים להפליא, ואמנם אין לי מה להתלונן - הרי בחרתי לקרוא ספר חרדי, אבל השוביניזם הבוטה בספר הפריע לי מאוד.
שימו לב לרצף הסיפורים הבא:
יש ילד שנוטה מאוד לעיסוק ב"מסחר" והמחשבות על איך להרוויח כסף מפריעות לו ללמוד. הרב/הורה משוחח איתו ומסביר לו שעיסוקו בכסף מפריע לו במה באמת חשוב: לימוד תורה, והוא מתחזק ומקפיד יותר להקשיב בשיעור ומגלה שבאמת אין כמו לימוד תורה.
יש ילד יצירתי שאוהב להמציא המצאות והעיסוק בהמצאותיו מפריע לו ללמוד. הרב/הורה משוחח איתו ומסביר לו שעיסוקו בהמצאותיו מפריע לו במה באמת חשוב: לימוד תורה, והוא מתחזק ומקפיד יותר להקשיב בשיעור ומגלה שבאמת אין כמו לימוד תורה.
יש ילדה שאוהבת מאוד לצייר ונחשו מה? העיסוק בציור מפריע לה ללמוד ולהתרכז בעיסוקים שונים. אביה משוחח איתה ומסביר לה ש... נהדר שיש לה כשרון שיאפשר לה בעתיד לפרנס את בעלה האברך, אך חשוב לא פחות להיות בעלבוסטה והיא מרחפת מדי בשביל להית כזו...
יש צורך להוסיף?

עוד בעיה אחת שהפריעה לי בספר: סיפור אחד על ילד ואבא עניים שרצו לשמח זה את זה ולכן מכרו כל אחד מהם חפץ יקר כדי לקנות מתנה לשני, אלא שברגע האמת התברר שהחפץ שהמתנה נועדה להשלים - הוא החפץ היקר שנמכר כדי לממן את המתנה.
נשמע מוכר?
אכן, או. הנרי, שכתב כמובן על זוג צעיר, איש ואשה, ולא על אב ובנו.
גניבה ספרותית בתוך ספר שמתיימר לספר סיפורים פשוטים, שאובים מהמציאות.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על ילדים מספרים על עצמם