ביקורת ספרותית על הנער האבוד מאת תומאס וולף
ספר טוב

---

קשה לי מאד לכתוב על הסיפור הקודר הזה כשבתוך כל הקדרות יש פיוט כה רב ותיאורי נוף עירוני ואנושי מהמרהיבים שקראתי. יש הסיפור על הנער גרובר. סיפור שרב בו החסר, למרות שהוא מוצג מזוית הראיה של שלושה בני משפחה וזו של גרובר עצמו, אבל כאן מתערבים שני גורמים מכריעים: הזכרון והזמן.

אז כן. זהו סיפור על הנער גרובר, אבל זהו גם סיפור על הזמן, זהו סיפור על זכרון ועל מה שביניהם. "זה היה כל כך מזמן, אבל כשאני חושבת על זה הכל חוזר אלי, כאילו זה קרה אתמול, בינתיים כולכם או שמתתם או שגדלתם והלכתם לדרכם, ושום דבר כבר לא כמו שהוא היה אז. אבל כולכם הייתם שם איתי באותו בוקר, ובטח אני אמורה לזכור איך נראו האחרים, אבל איכשהו אני לא זוכרת. לעומת זאת אני עדיין רואה את גרובר בדיוק איך שהוא היה, איך שהוא נראה...". אומרת האם שנים רבות אחרי אותם ימים – ימי היריד הגדול בסנט לואיס ב-1904.

אבל המסע הזה אל העבר, אזוק בכבלי הזכרון המתעתע, הוא גם מסע אל חלומות. במקרה של האחות הבכורה המסע אחורה מעמת אותה עם חלום הנעורים ועם שברו בהווה, 30 שנים אחרי, כשהיא בת 46: "איך זה ששום דבר לא יוצא כמו שחשבנו שיהיה? זה נאבד לגמרי עד שנדמה שזה לא קרה מעולם – שזה משהו שחלמנו באיזה מקום..וכאילו זה משהו ששמענו באיזה מקום – שזה קרה למישהו אחר, ואז הכל חוזר....ואז אני רואה תצלום אחד והכל חוזר אלי...והכל כפי שהיה מאז ומעולם, כאילו קרה אתמול...וכולנו גדלנו....ושום דבר לא יצא כמו שחשבתי שייצא...כל התקוות והחלומות שלי והשאיפות הגדולות שלי הפכו לאבק...". הדואליות הזאת בין חלומות הילדות בעבר לבין המציאות מזכירה את יאנוס אל השערים וההתחלות במיתולוגיה הרומית – האל בעל שני הפנים: האחד צופה לעבר והשני לעתיד ושניהם קשורים קשר בל ינתק.

גרובר עצמו חש גם הוא כילד את מגעו המרפרף של הזמן "הנה גרובר, הנה זמן.....ואור בא והלך ובא שוב – אך לא כדרך שבא והלך והלך ובא לפנים. הנער ראה את קווי המתאר של הצורות המוכרות וידע כי הן הוות כפי שהיו מעולם. אך משהו אבד ואיננו ומשהו בא שוב...הוא ידע רק כי משהו אבד – ומשהו נמצא לעולמים".

האח הצעיר מנסה לגעת בעבר באמצעות ביקור בבית ילדותו, אך למרות שהוא מאתר את הבית גם הוא מבין שהעבר חמק לבלי שוב ומסיק את הנגזר מכך: "וידעתי שלא אבוא עוד לעולם, ושאותו קסם אבוד לא יבוא עוד....וידעתי שזה לא יוכל לשוב עוד – זעקת ההעדר אחר הצהריים, הבית שחיכה והילד שחלם. ומתוך מעבה זכרונו של אדם, מלב היער המכושף, העין הכהה והפנים השקטים – ילד מסכן, זר לחיים האלה, גולה בחיים אלה, אבוד, כמו כולנו...הנער האבוד הלך לעולמים, ולא ישוב עוד".

לסיכום: הניגוד בין היופי הפיוטי, החיות והחיוניות בנקודת זמן מסוימת במקום מסוים אל מול מגעם החמקמק והמתעתע של הזכרון והזמן מרכיבים סיפור המתאפיין באווירה מיוחדת. קווים בדמותו של גרובר הנער מתוארים בצבעים רכים ואיתה, עם דמות מרצינה זו, תקופה שהיתה ונעלמה. הזכרון, החלומות ושברם.

לסיפור מצורפת אחרית דבר מעמיקה וכבדה מאת עודד וולקשטיין שגם תרגם את הספר.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על הנער האבוד