ביקורת ספרותית על לבד על מאדים - פרוזה # מאת אנדי וייר
ספר טוב

---

מאז ומעולם החלל והמרחבים הבלתי נתפסים שלו ריתקו אותי. בצעירותי, וגם כיום, אהבתי לקרוא על מרחבי החלל על הכוכבים ועל אסטרופיזיקה, ומידי פעם נהגתי בלילה לצאת למקומות בהם ניתן לזהות ולשנן את קבוצות הכוכבים השונות. גם כיום אני עושה את זה לעתים רחוקות. ותמיד אני אוהב להתבונן למעלה ולזהות את משושה החורף ואת משולש הקיץ, ולנסות לזכור איזה כוכבים מרכיבים את נושא הנחש ואיפה בדיוק נמצא העל-ענק הכחול ריג'ל (Rigel). והנה נפלו עיני על ספר שנראה כמו משהו שאוהב לקרוא. וזכרתי שהתלהבו ממנו בסימניה. הנה הפוגה מספרי העיון. ספר שישאב אותי לחלל העמוק.

אז קודם הקדמה: מאדים הוא אחד מכוכבי הלכת הקטנים במערכת השמש, אשר מבחינות רבות דומה לכדור הארץ, וחוקרים משערים שנמצאים בו מים וקרח רב מתחת לפני השטח. מסיבות אלו ואחרות מאדים הוא המועמד הסביר ביותר לביצוע 'הארצה' ("תהליך היפותטי של שינוי האטמוספרה, הטמפרטורה והאקולוגיה של גרם השמים, על מנת שתנאים אלה יהיו זהים, או לכל הפחות קרובים, לאלה השוררים על פני כדור הארץ"). עד לביצוע אותה 'הארצה' בדיונית, מאדים הוא מקום אכזרי לבן אנוש. הטמפרטורה בו יכולה לצנוח ל-140 מעלות מתחת לאפס. יש בו קרינה קוסמית מסוכנת, וואקום כמעט מוחלט, שליש מכוח המשיכה של כדור הארץ, חמצן בשיעור אפסי, שני ירחים, סופות חול ואבק, סלעי ענק, מכתשים, מישורים עצומים בצבעי חלודה, חושך מוחלט בלילה, ודממה. תמיד דממה.

מארק וואטני, אסטרונאוט, מהנדס ובוטניקאי, אחד מצוות מאויש מובחר שנוחת על מאדים בעתיד הלא רחוק, ננטש על מאדים לאחר שסופת אבק ברוטאלית מאלצת את חבריו לנטוש אותו בודד על אדמת מאדים השוממה. לכאורה מצב אבוד. אבל אסטרונאוט אמריקאי הוא מותג. מותג של על-אדם עם כישורים מנטליים ואינטלקטואלים יוצאי דופן, כושר יצירה, אלתור ופתרון בעיות באפס זמן ותחת לחץ קיומי.

הסופר אנדי וויר עשה עבודת מחקר מדעית מופרעת, ובמבט שטחי, לא השאיר פרט ליד המקרה חקר הכל לפרטי פרטים, בתחומי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והבוטניקה, מה שהופך את הסיפור לראלי בצורה קיצונית. בזה כוחו הגדול של הספר. הוא מצליח לגרום לקורא להאמין שניתן להחזיר אדם ממאדים, בלי שזה ישמע מופרך לחלוטין. הוא מסביר לקורא לפרטי פרטים איך וואנטי מצליח לייצר חמצן, למחזר מים, לגדל אוכל ולשרוד (מעניין יהיה לשמוע מה יש לאנשי נאס"א לומר על הראליה הזו).

אך אליה וקוץ בה. הפירוט הסוּפר-ראלי הזה, הופך דפים רבים מידי מן הספר להסברים פיזיו-כימו-ביו-טכניים שעלולים להתיש את הקורא הממוצע, גם אם הוא מגיע מהתחום הראלי. אלא שכאן זה לא נגמר. שפע התיאורים באים על חשבון הסיפור האישי. אין כמעט שום תיאור הנוגע במצב האנושי של אדם שנמצא בשממה בלתי נתפסת ובמרחק בלתי ניתן לגישור לכדור הארץ. שום מילה על הבדידות במובן התהומי ביותר שאדם יכול לעלות על הדעת. אין שום תיאור של פחד, של אימה, של חרדה, של לילות ביעותים. שום מילה על הפלצות והטירוף שיכולים לאחוז גם באדם החזק ביותר לנוכח החשכה השוממה והנוף המתכתי האין סופי, הקפוא, והצחיח, וגם לא על המחשבות הקיומיות הצצות בהכרח אל מול ההוד הקוסמי המרהיב שהגיבור נחשף אליהם כנציג של האנושות כולה. כלום.

את השורות הכמעט יחידות שמצאתי בכיוון אני מעתיק כאן: "אבל עכשיו לא היה כלום. מעולם לא הבנתי כמה שקט לחלוטין על פני מאדים. זה עולם מדברי שאין בו כמעט אטמוספרה שתישא קולות. יכולתי לשמוע את הלמות לבי. בכל מקרה, די עם הפילוסופיה".
כמה חבל.

העניין הוא כזה. הספר הוא קריא ומושך מאוד. ספר טיסה מעולה. ספר שנכתב לתסריט מוצלח לסרט חלל אמריקאי טיפוסי ומרהיב. כדי ליהנות ממנו באופן מושלם צריך להתעלם מהקונספט של מצב ביש, רעיון מבריק, יישום אלתורי מדהים, כשל בלתי נצפה, התגברות, וחוזר חלילה. משטחיות מביכה של הדמויות, ומחוש ההומור האווילי של וואטני.
אז אם לסכם. את הסרט אני בהחלט ארצה לראות. הספר הוא בסדר. עושה את העבודה, מהבחינה הטכנית-מדעית, ואפילו מצליח למתוח פה ושם. פנינה ספרותית זה לא. אבל הוא מקבל ארבעה כוכבים, כי על אף הכל, הוא הצליח לגרום לי לקרוא את ה-250 העמודים האחרונים כמעט ברצף.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על לבד על מאדים - פרוזה #