ספר שהוא חובה. כל קריאה בו, בפעם השנייה והשלישית וכל אלו שיבואו אחריה, יוצרת את התחושה שהעולם שבו אנו חיים קצת יותר מובן. הספר הוא ספר אוטוביוגרפי של ז'אן אמרי ומתייחס לתקופה של השואה. הוא מתאר בין היתר את החוויות שלו במחנה הריכוז. יחד עם זאת הוא מלא תובנות כלליות ורחבות יותר על החיים האנושיים. הדיון שלו בעינויים ובכאב, למשל, מחדד את ההבנה עד כמה כאב זו תחושה שלא ניתן באמת להעביר. כאב הוא לא ייחודי למי שעברו עינויים. כאב הוא גם חוויה של מי שחווה מחלה קשה, או תאונה או כל חוויה שכרוך בה כאב מתמשך. השיח שלו על הקושי להעביר במילים או בכל דרך ביטוי אחרת את החוויה נוגעת לכל אחד ואחד מאיתנו כשאנו נתקלים בדלות השפה כשאנחנו מנסים להעביר את התחושה. השיח על כאב ודלות השפה מעבירים אותי לחשוב על אמנות והאם היא מצליחה לעשות את מה שמילים מתקשות. אחד הנושאים המרתקים שהוא מדבר עליו היא תחושת הטינה. התנהגות שלפעמים מתקבלת כילדותית מקבלת בספר הזה הסבר שמחייב בחינה של מה שאנחנו קוראים לו זיכרון ומה שאנחנו מתייחסים אליו כזמן.
הספר כתוב בצורה קולחת וסוחפת. החזרה אליו לקריאות חוזרות היא מתגמלת ומספקת עוד רווח של שכבה שמתגלת אצלי כקוראת ויש לי תחושה שגם לכל מי שקורא את הספר הזה. תעניקו לעצמכם מתנה ותקראו אותו. הוא יגרום לכם להרגיש יותר. לאו דווקא רגש מסוים אלא מנעד רחב שלא ידעתם שאתם מסוגלים לו.