ביקורת ספרותית על מסע מוזיקלי עם שופנהאואר מאת מיכל זמורה-כהן
ספר מעולה

---

מסע מוזיקלי תמיד נשמע לי מסע מפתה, ולא משנה עם מי. מיכל זמורה – כהן, מוזיקולוגית (בעלת תואר ד"ר במוזיקולוגיה) מנסה לפענח, לתת את פירושה לאמרתו של הפילוסוף שופנהאואר "המוזיקה היא המנגינה שהעולם מהווה לה את מילותיה".

במסע זה היא מסבירה מהי המוזיקה, משמעותיה והקשריה עם הנפש, ההסטוריה, הפילוסופיה, אומנויות (ציור, מחול, שירה ) ומדע ותופעות העולם והאנושות.

אהבתי להשכיל ולקרוא ציטוטים של הוגי דעות , סופרים , מדענים בנושא. אני חייבת לציין, כי לא תמיד ירדתי לסוף דעתה של המחברת. בתחילת הספר אפילו תהיתי מהו קהל היעד שלה?, היות שאיני מוזיקולוגית, אפילו לא הייתי מגדירה את עצמי בסקלה כחובבת מוזיקה (כי הרי אין לי מנוי לקונצרטים/אופרות וכו), פילוסופיה מעולם לא למדתי. בתחילת הספר נהניתי לקרוא כל פרק, אך נלחמתי בעצמי להמשיך לקרוא . כי הרי כשקשה, הרצון הטבעי הוא לעזוב. החלטתי להמשיך. לא מצטערת לרגע. עם הקריאה קיימות חזרות על הנושאים שהעלתה בעבר, כך שהחומר נהיה מובן יותר. כמו כן הנושאים נהיו אט אט קלילים יותר ומובנים יותר. כמובן שכל קורא יוכל להזדהות עם פרקים אשר בהם יתחבר יותר.

כמובן שעם סיום קריאת הספר, הבנתי כי קהל היעד שלה הינה אנחנו הקוראים, ללא קשר לרקע האקדמי. נהניתי מאוד. הספר הזה היווה עבורי צונאמי של ידע. מעורר מחשבה ומרגיע.

אני חייבת להביא מספר קטן של ציטוטים אשר אהבתי:

הסבר קצר:
בפרק בין מדע לאומנות, עמ' 90. כאשר היא משווה בין אמן למדען , אשר בו למדען אין צורך בקהל כי הרי הוא עובד ועמל במעבדתו עם מחקריו לבדו ועם עמיתיו. הרי האמן , הקהל והחברה שבתוכה הוא חי הם יעד אומנותו. עבורם הוא עמל, הוא אינו יוצר בשביל ליצור, הוא יוצר כדי שיראו את תמונותיו, יחזו במחזותיו, יקראו את ספריו....
לב טולסטוי, היטיב ממני לתאר את כוונתי "על מנת לנסח אל-נכון מהי אומנות, חשוב להפסיק לראות אותה כאמצעי לגרימת הנאה, ולהבינה כאחד מן התנאים לקיומם של חיים אנושיים. "..בהמשך הוא כותב "פעילותה של האומנות מושתת על העובדה שאדם המקבל באמצעות חוש השמע או הראיה את ביטוי רגשותיו של זולתו, מסוגל לחוות את הרגש שהניע את אותו זולת שביטא אותו..אם הצופים או המאזינים מושפעים [מרגש זה] ומסוגלים להרגיש את אשר חווה היוצר, אזי מדובר באמנות. אמנות היא חבירת האדם את זולתו באמצעות רגשות משותפים."

עמ' 106:

כאשר הגישה לאומנות השתנתה, וחברה את המוזיקה לחלק מהאומנויות היפות:
על הצייר וסילי קנדינסקי (1944-1896) נאמר שהוא נהג להשוות את הציור למוזיקה, באומרו שהצבע הוא מקלדת הפסנתר, העיניים הן ההרמוניות, הנפש היא פסנתר בעל מיתרים רבים, והאומן הוא היד המנגנת , נוגע בקליד זה או אחר לעורר רטט בנשמה.

אסיים בציטוט מתוך אחרית דבר, עמ' 152 :
המוזיקה, שהיא ראשית כול שפה לביטוי רגשי..היא מלווה את כל חיינו, יש לה מקום בכל, עשייתינו, חגינו ואבלינו, היא מצויה בכל מקום שאנחנו מצויים בו, היא מעלה כל התכנסות לארוע חברתי, ואין כמותה לשמש לנו בת לוויה לכל מקום שאנו פונים אליו. וכי מי מאיתנו אינו חש את המוזיקה מתנגנת ומזדמרת בתוכו אפילו כשאינו שומע אותה כלל?

מומלץ.

» ביקורות נוספות של צילה
» ביקורות נוספות על מסע מוזיקלי עם שופנהאואר