מאיפה להתחיל בכלל???
חייבת לומר שאהבתי יותר את הספר הזה מאשר את הראשון, בעיקר מבחינת העלילה.
יהיו ספויילרים בביקורת
.
.
.
נתחיל עם הדברים הרעים? אוקיי. אז היו המון בעיות פיסוק של דאבל רווח (בלה בלה הולך ואז רואה אדם לדוגמא). שוב מורגן רודס לא כתבה נכון מערכת יחסים. בספר הראשון, כשקליאו ותיאון התאהבו, זה היה כזה, "שלום שומר שאני לא מכירה בום אני מאוהבת" כנ"ל לצד השני. בסוף הספר הראשון נורא רציתי שקליאו וג'ונאס יהיו יחד, אבל בספר השני כשזה סו סוף קרה, כבר לא אהבתי את זה כי שוב, מורגן רודס לא כתבה נכון את מערכת היחסים!
מה שגרם לי לחשוב לעומק יותר על מה שהולך בין מאגנוס לקליאו...
את מערכת היחסים עם תיאון זה היה בבירור שהיא כתבה את זה בשביל להרוג אותו ושקליאו תהיה אומללה בגלל זה שהאהוב שלה מת. עם ג'ונאס אנחנו לא יודעים, אולי זה בגלל שהיא סתם רצתה שיהיה מישהו (אוי נו בהתחלה ממש שיפפתי את זה אבל הכתיבה שלה) שיעסיק את קליאו...
כן, נישואים מאולצים בהחלט לא נעימים, היא כתבה יפה מאוד את השנאה ביניהם, אבל משפט פה, משפט שם, קטעים קטנים כל כך עד שאם זו לא הקריאה השנייה+ של הספר לא הייתם שמים לב אליהם ("זה רק... ניק" , "כן, אני יודע, אני ביקשתי שיבוא האומללות שלך בלה בלה בלה" ..... "ביקשת שיבוא בשביל שלא אהיה עצובה?" משהו כזה היה רשום, עמ' 277. כן, אני זוכרת את העמודים של כל קטע שאהבתי, זה הופך אותי למשוגעת??? אולי), והתחלתי נורא לשפפ בניהם ("אוףףף ממש בא לי שמאגנוס וקליאו יהיו ביחד ו- רגע הם נשואים יששששש כ מ ה נ ו ח). לדעתי בספרים הבאים מורג רודס הולכת לשדך בניהם ואני ממש מצפה לזה, ואני מקווה שהיא תעשה את זה כמו שצריך.
אה, כן, מאגנוס. מאגנוס הדמות הכי טובה בכל הספר. גם בספר הראשון אהבתי אותו נורא, הוא פשוט מהדמויות האלה. הוא קודר ורע לכאורה, אך יש בתוכו טוב כמו שראינו בספר הראשון הרבה. ראיתי פה כמה שאמרו שבספר השני הם פחות אהבו אותו, אבל אני עדיין אהבתי אותו בספר השני, אפילו יותר. ממש התחרפנתי מאיך שהוא עשה החלטות "גרועות", שהוא התנהג כאילו הוא יורשו של אביו, כאילו הוא אכזרי, אבל אני יודעת שזו הצגה אחת גדולה. והא תמיד ניסה לעשות את הדבר הנכון (גם עם מירה ובהחלט עם ניק. הוא היה יכול להוציא אותו להורג אבל הורה לשים אותו לטפל בסוסים כי הוא הציל את חייו וגם אם כלפי חוץ הוא "שנא" אותו, הוא הכיר לו תודה. אם אני זוכרת נכון, בעמ' 287, כשהופיע המתנקש, מאינסטינקט של רגע הוא דחף אותה אחורה בשביל להגן עליה, מורגן רודס גם טרחה לציין את זה ב-289). בקיצור, אני מאוד אוהבת את הדמותשל מאגנוס.
טוב, עם כל הכבוד למאגנוס, בביקורת אצטרך לדבר על עוד דברים מלבדו (אוףףףף).
ליסנדרה... ליסנדרה היא דמות שאני קצת פחות מחבבת, בלשון המעטה. קודם כל, בהתחלה כשהיא פקפקה בג'ונאס ובכל מה שעשה, זה היה ממש מעצבן. בכללי, הפרקים שלה היו חסרי תועלת ורק חזרו על דברים שכבר ידענו. נורא מיותר.
לוסיה... כולם שונאים אותה, אבל אני לא כל כך. זה כנראה בגלל שכשקראתי את הפרקים די רפרפתי עליהם כי היא לא ממש מעניינת אותי. היא כביכול הקוסמת המופלאה אבל האופי שלה חסר כל (האנה המסכנה! עוד סמל לטוב ליבו של מאגנוס!).
קליאו... אהבתי נורא את ההתפחות של הדמות שלה. בהתחלה היא הייתה די חלשה, ולמרות שהיא עדיין לא יודעת להילחם כמו שצריך, מבחינת אופי היא די התחזקה. לא יותר מדי, אבל התחזקה.
ג'ונאס... אין לי מה להגיד על ג'ונאס הוא פשוט ג'ונאס ואם תבקשו ממני לתאר את האופי שלו אין לי הרבה מה לומר. אבל הוא בכל זאת דמות נחמדה.
בריון. בריון היה החבר הכי טוב של ג'ונאס וידעתי שהוא ימות. כשליסנדרה רק הופיעה רציתי שהיא ובריון יהיו ביחד אבל אז היא נהייתה מגעילה וזה וידעתי שהיא ההיה עם ג'ונאס. אז ידעתי שבריון ימות :( אבל ממש אהבתי אותו.
ואחרון ומאודדדדדדד חביב! ניק.
ניקי שלנו, ניקולו קאסיאן.
אני לא יודעת מתי החלטתי שהוא הדמות האהובה עליי (טוב, יש שתי דמויות אהובות עליי בספרים: האדישים וזה - מאגנוס - והחננות החמודים - ניק), כנראה כשאמרו שהוא ג'ינג'י (מצטערת, יש לי חולשה לג'נג'ים). הוא פשוט דמות ממש טובה, ונורא אהבתי אותו בספר הראשון. בספר השני הקטע שהוא כעס על קליאו בגלל שהיא לא מחבבת אותו בחזרה באותה דרך קצת עצבן אותי אבל סלחתי לו נורא מהר. וואו, אני זוכרת את הקטע הזה שדיברתי עם חברה תוך כדי והיא אמרה לי, "נווווו, תקראי כבר! את תמותי!" במיוחד שכל הזמן אמרתי לה כמה שאני אוהבת את ניק, אני לא איתמם וידעתי שזה מה שהול לקרות, הייתי בטוחה שאשור הולך לדקוראותו. התחלתי לצווח קלות כשהוא נישק אותו הייתי כזה, "מ ה". זו הייתה תפנית גדולה בעלילה, ושוב, הכותבת לא הראתה יחסים ואני לא סומכת על אשור הזה. הוא בטוח יבגוד בהם. ומה הקטע ש"אני לא אומר לך כלום" מנשק אותו "תעזור לי?" , "אוקיי." זה לא עובד ככה!
בכל מקרה, ספר מצוין, מומלץ בחום!
~אני סוגדת לכל מי שקרא את כל זה~

חייבת לומר שמבני הנפילים לא הכי התלהבתי. נחמד אבל... לא היו לי הרבה ציפיות ממלאך מכני.
טעיתי, ובגדול! הספר פשוט מהמם וריתק אותי. למרות שהסצנה שיש שני בנים - אחד אדיש ומקניט ואחד נחמד ועוזר - די מוכרת, אבל השתלבה בעלילה יפה ולא כל הסיפור סבב רק סביב זה.
בקיצור, מאוד אהבתי את הספר הזה ואני מחכה בקוצר רוח לספר הבא!

דם האולימפוס, הספר החמישי והאחרון בסדרה השנייה של פרסי ג'קסון.
מאיפה להתחיל בכלל?!
אולי בחודשי ההמתנה הרבים! אולי בתסכול מהספוילרים של האמריקאים המתנשאים כי "להם היה קודם".
ספר מדהים, כיאה לריק ריירדן.
היה לי קצת קשה עם המון דברים שנשארו פתוח. ממש רציתי "סוף דבר" או "אחרית דבר" או איזה אפילוג חמוד של עוד עשרים שנה עם זאטוטים קטנים וחמודים אבל אולי זה לטובה - יותר מקום לדמיון הפאנפיקים...
בקיצור, ספר מעולה, ומי שכבר קרא את הסדרה יקרא אותו אז אולי אין טעם לומר אבל אני אגיד בכל זאת - מומלץ בחום!

אחרי הרבה זמן של התבוננות בספר כשאני עוברת בצומת ספרים, הצלחתי להשיג אותו סוף סוף מהספרייה, ביחד עם עוד ספר עליו הייתי צריכה לעשות את העבודה.
לא התכוונתי להתחיל לקרוא אותו, רציתי רק לפתוח כדי לשים את הסימניה בעמוד הראשון ומשם זה התחיל...
קראתי את הספר בשלושה ימים. אתמול התחלתי לקרוא בערך בשבע ובאיזשהו שלב אני שומעת אני אבא שלי קורא לי מהסלון שכבר אחד בלילה ואולי כדאי שאלך לישון.
הספר מדבר על על עלמה שמתעוררת מתרדמת. לפתע חבורת המקובלים של בית הספר עוטפת אותה בחיבוק חם, למרות שלא בדיוק זכרה שלפני התאונה הם היו החברים הכי טובים שלה. היא נרתעת מדן, הנער שככל הנראה ולפי החשדות רצח את חברתה הטובה יובל, ומנסה לגלות את האמת. במקביל יש את הצגת התיאטרון והפסיכולוגית עדנה, שמפחידה את כולם.
זה מסוג הספרים שהכי כיף לקרוא אותם בפעם הראשונה. כמובן שגם בפעם השנייה והשלישית הם מהנים, אבל בפעם הראשונה הכי כיף, כשלא יודעים את הסטך וכשלא יודעים מה יקרה. כל הספר הייתי במתח. מי הרוצח? היה לי כל הזמן את אותו החשוד ובמהלך הספר המחשבות שלי היו, "מה? אבל הייתי בטוחה שזה הוא/היא!"
כשגיליתי שזה ישראלי, ממש שמחתי. ליאת אוטנר היא כמו גאווה ישראלית. היא שילבה דיבור של בני נוער כמו "פאק" , "הפסיכולוגית הקריפית הזו" ועוד, ובכל זאת הצליחה לשמור על רמת כתיבה טובה וקלילה.
אני ממליצה מאוד על הספר הזה!