ציפורה כוכבי-רייני עשתה זאת. היא נטלה על עצמה משימה שהיתה נראית כבלתי אפשרית כמעט, לתאר את דמותה וקורותיה של הסופרת הידועה נעמי פרנקל ע"ה, ועמדה במשימה בהצלחה רבתי. חיים לא קלים עברה נעמי פרנקל. דרך רבת ייסורים שזורות שנותיה, למן ימי ילדותה בגרמניה בתקופת עליית הנאציזם לשלטון, עבור לשנות נעוריה בארץ ישראל המנדטורית ובפנימייתה של הנרייטה סאלד, קורותיה וסבלותיה בקיבוץ, חוויות קשות שהניעוה לחולל מהפך בחייה ולנדוד מהקיבוץ אל החיים הבורגניים שבעיר. "צמח בר" ו"דודי ורעי", כמו גם "שאול ויוהנה", הינם בעצם סיפור חייה שלה, בשינויי מה. ציפורה כוכבי-רייני ליוותה את נעמי פרנקל בשנותיה האחרונות, שוחחה עימה שיחות נפש מעמיקות ונוקבות, כאשר זו האחרונה חשפה בפני הסופרת הצעירה הכל, ממש הכל, בלא להסתיר דבר, ובכך נוצרה בין השתיים קירבה של ממש, כקירבת אם לביתה, וכקירבת מורה לתלמידתה. בכשרון רב ובעט סופרים מתארת ציפורה רייני את הדמות על רקע התקופה, את הרגשות, את הלבטים, את הקשיים והייסורים. יצירה ייחודית, מקסימה ושובת לב. זכתה ציפורה כוכבי והצליחה במשימתה. סיפור חיים שאיננו ביוגרפיה יבשה אלא רומן מרתק ושובה-לב. מומלץ בכל פה!

מרת רות זיידמן ע"ה כבר איננה עימנו. עד לפני שנים ספורות עוד התגוררה ברחוב יואל שבשכונת בית ישראל הירושלמית, סבתא וסבתא-רבה לנכדים ולנינים. במשך שנים נצרה את סיפורה, ורק לילדיה ולנכדיה סיפרה כפעם בפעם. הפצרותיהם החוזרות ונישנות פעלו את פעולתן. רות נענתה לאתגר, והעלתה על הכתב את זכרונותיה כילדה וכנערה, שרידה יחידה ובודדה למשפחה חסידית ענפה מהעיר הפולנית צ'נסטוחוב. הסיפור נקרא בנשימה עצורה ושזור במתח עלילתי רב. הגם שהסיפור אוצר בתוכו מאורעות קשים ותיאורים איומים, הוא מעוטר בהומור שנון (ייתכן שההומור היהודי סייע לניצולים מסויימים לשרוד את התופת), ועל כן הוא מתאים לקוראים הצעירים, בני הנעורים. מסרים דידקטיים, חינוכיים, יהודיים רבים בספר איכותי זה. מסרים של אמונה, מסרים של מסירות נפש בעבור שמירת מצוות, ובמיוחד אותן מצוות שבין אדם לחברו. עשיית חסד עם הזולת, ויתור והקרבה אישית גם בתנאים הכל-כך לא אנושיים. גדלות נפש מצד אביה ואמה של גיבורת הסיפור, כשהם חולקים מפיתם הדלה לעני שבפתח, ומארחים פליטים רעבים בביתם גם בתנאים שבהם כה קשה לארח. ספרה של זיידמן נדיר ברגישותו לזולת, ולרגשות בכלל, ומומלץ לכל קורא וקוראת, בכל גיל ומכל מיגזר. לו היה הדבר תלוי בי, הייתי ממליץ להכניסו לרשימת ספרי הקריאה בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. מסמך אנושי והיסטורי רגיש ונפלא!

שׁוּמִישׁ וְדוֹדָתוֹ
מאת: משה מאלר
על ספרה של שהם סמיט, "דודה לאה מאת: שומיש"
איורים: נטלי וקסמן-שנקר, הוצאת כנרת

צריך כישרון רב לחבר יציאה מופלאה לילדים כמו "ניסים ונפלאות". ונדרש כשרון רב לא פחות לכתיבת ספר ילדים אודות היוצרת, לאה גולדברג, והרקע לכתיבתה של יצירת מופת זו.
על מנת להנגיש לילדים את אישיותה המורכבת ואת חייה הלא-פשוטים של גולדברג, נדרשת מלאכת מחשבת ואמנות של ממש.
שהם סמיט הרימה את הכפפה הזו ונטלה על עצמה את המשימה. נראה בבירור מכל שורה ושורה בספרה, שאת המשימה היא עשתה מתוך תחושה של שליחות ומתוך רגש של מחוייבות כלפי סופרת הילדים הנערצת שהצמיחה יקינטונים רבים בשדה ספרות הילדים וחוללה ניסים ונפלאות בְּהַאֲהָבַת ספר עברי על הגדיים הרכים.
ספרה המלבב של שהם סמיט, "דודה לאה, מאת: שומיש", הינו ספר חובה לכל אוהב ספר בכלל ולחובבי ספרות הילדים בפרט. הספר – מושקע, בפירוש מושקע, בכל פרט ופרט, למן עיצובו החיצוני המושך והנעים, כאשר ניכרת תשומת הלב שהוקדשה אפילו לפרטים "שוליים" כמו גודלו של הכתב וגופני האותיות, חלוקת הסיפור לפיסקאות-פיסקאות נוחות ולא ארוכות. כל אלו יוצרים עונג של ממש, עונג לעין וחשק להימשך אחר קריאת הספר אף בטרם קראת בו ולו שורה אחת. איוריה הייחודיים של נטלי וקסמן-שנקר הינם מלאכת אמנות בפני עצמה. כראוי וכיאה לאיורים יצירתיים, שיוכלו להיחשב ולעמוד כיצירת אמנות בפני עצמה, אף איוריה של וקסמן-שנקר הינם הרבה הרבה מעבר לסתם איורי ספר ילדים. המתבונן בהם נשאב לתוככי הסביבה התל-אביבית של רחוב ארנון על דייריו, והדיוק בציור הדמויות הממשיות (גיבורת הסיפור, סופרים כמו שלונסקי) – מדהים.
אם כבר הפליאה ד"ר מאירה כרמי לניאדו, ב"השקפות עולם והשתקפותן בספרות ילדים", בניתוח היצירה הגולדברגית "ניסים ונפלאות", אם הפליגה ד"ר שמעונה פוגל במאמרה, "הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית" לנתח את "דירה להשכיר", ואם קלעה ד"ר עטר פלג במאמרה "ישוב טלה אל חיק האם" (מגזין "סגולה", גליון 54, מרחשון תשע"ה) לבאר את הרקע לשירה הנ"ל של גולדברג, באה כעת שהם סמיט ועלתה על כולנה להגיש את סיפור חייה של הסופרת בפני הקורא הצעיר כעל מגש של כסף, כשלחן ערוך, שלא נותר לך אלא לטעום מן המוכן המוגש לפניך.
באמנות של ממש יודעת סמיט מה להגיש ומה להשמיט, וניכר בכל קטע וקטע בספר כי רבות טרחה ועמלה למחוק, לסנן ולנפות את כל אשר לא ראוי להיות מוגש בפני הילדים, והרי מלאכה זו קשה פי כמה מן הכתיבה עצמה.
לא זו בלבד שהתיאורים בספר מקסימים, שובי לב, אלא שהלשון המדוברת, העממית ועם זאת התקינה והנכונה כל כך, מיטיבה להתאים לעולמם של ילדים. סמיט הלכה בדרכה של נשואת הספר וכפעם בפעם גולשת וסוטה מן הנרטיב לעבר פנייה ישירה לקורא הצעיר, אם זאת בכדי לשתפו בתחושותיה-שלה ואם זאת בכדי להעמידו על דיוקם של דברים או על ידיעת עובדות שפה-ושם ייתכן שהקורא הצעיר טרם יודע אותן:
"אינני אוהבת לשמוע מילים גסות מפי ילדים" ... "אינני רוצה לדבר על תוכן השיר. הרי רואים אתם בעצמכם, כי תוכנו שקר וכזב"... "וחושבת אני בלבי, כמה נאים הילדים, כשהם יוצאים בבוקר מביתם מסודרים ונקיים, וכיצד הם מספיקים להתלכלך ולהזדהם עד הערב!"
הלכה התלמידה בעקבות מורתה הדגולה:
"נכון שזה נשמע פשוט והגיוני?"... "למשל, תארו לעצמכם, תינוק היוצא לאויר העולם באויר"... "דודתי לא סיפרה לי על הנסיעה... אני מבין אותה"... "נכון, הבטחתי שלא אפציץ במילים, אבל הרי לא יעלה על הדעת שלא ספר לכם מה למדה דודתי בכל השנים האלה באוניברסיטאות"... "אסור לשקר לילד. גם לסופר כמוני, שכותב על אשה שהיתה באמת, אסור לשקר לקוראיו, או לספר להם רק חצי-אמת. חצי-אמת היא גם חצי שקר".

כמה מקוריות הן האמירות הללו, הסוטות לרגע מרצף העלילה ופונות, כאמור, ישירות ובאופן אישי בלתי אמצעי אל הקורא. הלא זה מה שיוצר את הקירבה החמימה כל כך בין הסופרת (במקרה דנן, בין "שומיש" המספר) לבין קהל הקוראים!
פתיחת הסיפור קולעת, ישר ולעניין. מושכת, מגרה את סקרנותו של כל קורא: "אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שומיש".
"ושומי זה אני".
פשוט כך, קצר וישיר, כחץ הפוגע "בול" במטרה.
הצלחת, שוהם, עשית זאת! קשה לקורא, יהא גילו אשר יהא, לעמוד בפני פתיחה "תותחית" שכזו ולא להימשך בקריאה הלאה.
אם שלא להלאות את הקורא הצעיר בריבוי פרטים ובאריכות יתר, אם משום שמדובר בתקופה שבאמת לא היה בה משהו מרתק, מצאה סמיט דרך מקורית ביותר לעקוף שנה בחיי הסופרת:
"שומיש."
"כן, דודה."
"תרשה לי להציע לך עצה קטנה ומשומשת מסופרת?"
"בבקשה."
"דלג על השנה הנוספת בקובנה. קח רכבת אקספרס לברלין."
אימרו נא, מעתה: האין זו מלאכת מחשבת, אמנות של ממש?
אוקיי, לא אחשוף בפניכם את מלוא היופי של יצירת ילדים מופלאה זו פרי עטה של שהם סמיט, שהרי צריך להשאיר גם משהו לפינת ההפתעות. הציצו, אף אתם, ו"תיפגעו"!

על ספרה של שלי אלקיים - "כשהנחש והעכבר נפגשו לראשונה"
כתב: משה מאלר

אבוי לעכבר שניצב מול הנחש
תמימה אלקיים, תמימה
וכי יוכל עכבר להרע לנחש ?
וכי ארס לו, או שיני היכש ?
ואילו האפעה – מרורי תרעלת ארס בפיו
עת ינעץ שיניו בטרפו, עת יפעפע השרף בדמו
עת יפרפר העכבר כפרפר
עדי עד יגסוס ונדם
אבוי לעכבר שניצב מול נחש
תמים היה מהאטמה, תמים
"ידיד יקר", הוא כתב לאדולף
ולא ידע שאין דרך בעולם
את הרוע לא ניתן לחסל בתמימות
עם נבר תיתבר ועם עיקש תיתפל
את האלימות הוא חיסל, מוהנדס,
בהודו, ארצו – בין הינדים וקסטות
אך לא בין עכבר לנחש
איבת עולם ביניהם. אך לא –
אין זו אמת לומר "ביניהם".
ציני ומרושע הוא הביטוי "ביניהם",
כאילו היו אלו שני יריבים שקולים.
בעוד העכבר – פניו לשלום,
והנחש – יזמום, ינקום
אין ארס בפיו של עכבר
ואין שלום בשיני הצפע
פני הלה – לפיוס
פני הלז – להשמדה
כבשני טרבלינקה לא נבנו בידי "ידיד יקר"
תמים היה גנדי, אם לא גרוע מכך –
אידיאל נאצל הביא לעולם : המאבק הבלתי אלים,
ולא ידע שאת ארס הנחש רק בארס מרפאים.
עין תחת עין, לא בתור נקמה
אלא פשוט
משום שזו הדרך היחידה
כי מחה אמחה
מתחת השמים
לא, אל תשכח !
פשוט
משום שזו הדרך היחידה
אל ירחם לבך, יוסף
על תינוקת פלשתינית שנורתה בשוגג
כי חייל צה"ל אינו הכובשׁ. הוא הכבשׂ
הדר אצל מאורת פתנים ושרפים
השליט אל מרומי הגלעד יעלנו
והוא הדוגמה, והוא המשל
ששגיאה היא להשוות הנחש לעכבר
לא שני יריבים שקולים הם
אלא אוהב לעומת שונא
יעקב לעומת עשו
ישראל למול עמלק
עודנו "שמע ישראל" זועק,
"אידן (יהודים) – נקמה !" על הקיר בדם נכתב
נקמת דם ילד קטן
לא נבראה על ידי השטן
אלא בורא עולם הוא שהמציאה
ולנו ציווה בזו הקריאה :
כי מחה תמחה
פשוט, משום שזו הדרך היחידה
אַל יחוס לבך, יוסף
אַל ירחם - - -

עוד על "חייבים לדבר על קווין" מאת ליונל שרייבר
כתב: משה מאלר

קראתי את ספרה
ליונל שרייבר – בחרה לה שם של בן.
"חייבים לדבר על קווין".
קראתי. . . ובכיתי.
דמעותיי טרם יבשו.
כתמי הצבע שהותזו בידי ילד מופרע
המבקש את רוגזת אמו להתריס באופן משווע
ומשדר לכולם יחס מזעזע.
חייבים לדבר על קווין.
כי זה הזכיר לי את כתמי הצבע המופרעים
שהתיז גם בני.
עצמי ובשרי.
מרח כתמי צבע חולים צועקים משוועים
כאילו זעק: אשפזוני, אשפזוני, הצילוני, עיזרוני
ואני, כאותו שחקן בקן הקוקיה
ג'ק ניקולסון
בתפקיד גיבורו של קן קייסי
עומד בבית המטורפים הזה ותוהה
האם אני הוא המטורף ?
או שמא רק עומד אני על סף השיגעון
כי דוד המלך היקשה והעז להתריס
על מה ולמה, בוראי, יצרת את השגעון
הראוהו – סוף שנצטרך אף הוא לו –
בבואו אצל אכיש מלך גת
ואני ניצב, כשמשון בין העמודים
למול סרני פלשתים וזועק
הצילני נא אך הפעם
תמות נפשי עם פלשתים
קברם, הרגם, שחטם
את רוצחי התינוקות של משפחת פוגל
איך העזתם להתנחל
איתמר ? הלא שטחים כבושים הם,
שלנו, בני ישמעאל, מימים ימימה
בית המקדש ? – מיתמם יאסר –
לא היה ולא נברא, קורא ערפאת.
מעולם לא היה להם כאן בית.
עתיקות של מסגד הן, מימי המוחמד.
וג'ון איירוינג עוד כותב
לכל החפץ לקרוא ולשמוע תהפוכותיו:
משרפות אושוויץ ? להד"ם.
את גופות החולים שמתו שרפו שם, לבל ידביקו את החיים.
טובות עשו עימם הנאצים, היטיבו עם היהודים –
מחנות בנו להם, להגן על חייהם מאימת הפגזות הבולשביקים
ואני ניצב, כאותו עינב, ותוהה:
מי כאן המטורף, מי כאן ההזוי, ההיה זה חלום, או טירוף הדמיון ?
מהר אחושה, בטרם אותי יאשפזו,
כי הוחליתי מאד, בראותי את כתמי הצבע
קווין מרח אותם על קירות חדר אמו
בני מרח אותם על גבי האמבט כולו
מי הוא זה ואי זה הוא
שיגעון זה, מי בראו ? מדוע ולמה עשאו ?
עומד אני ותוהה, ולבי חלל בקרבי
לא נותר בי רגש עוד,
כי בחטא יחמתני אמי
וטומאתה דבקה בי עד הלום
_ _ _

מדוע חייבים לדבר על קווין?
על ספרה של ליונל שרייבר "חייבים לדבר על קווין"
מאת: משה מאלר
שלוש מערכות יחסים משפחתיים ניצבות בראש הרומן של שרייבר. ייתכן שארבע. מערכת יחסיו של קווין עם אחותו הצעירה ממנו בשנים רבות הינה שולית וצדדית בסיפור. שלוש מערכות היחסים העיקריות הן זו של קווין עם אביו, זו של האב והאם, אך בראש ובראשונה מערכת היחסים של קווין עם אמו, אווה.
היחסים המזוויעים, האנטי חברתיים כל כך, של קווין עם בני משפחתו, ממצים בעצם את אישיותו הסוציופתית, האגואיסטית, הממוקדת בעצמה. לקווין אין חברים זולת המחשב שלו, אם ניתן להחשיב מחשב כחבר לחיים. אין לו עם מי להתרועע, הוא אינו מסוגל להסתדר עם איש, ואיש אינו מסוגל להסתדר איתו. אישיותו המופרעת של קווין היא אישיות מרירה, צינית-סרקסטית, הוא מלגלג על הכל ועוקץ את כולם, גם ובעיקר את מי שמנסה ורוצה להיטיב עימו, הלא הם הוריו.
יחסיו של קווין עם אביו שונים מיחסיו עם אמו. מערכת יחסיו עם האב קורקטית עד תקינה, עד כמה שניתן לכנות יחסים מסוג זה בשם תקינים. האב אוטם עיניו מראות ואזניו משמוע כל ביקורת שלילית על קווין, ייתכן שעושה כך ביודעין, מתוך מגמה מודעת להגביר את הטוב שבבנו על הרע, אך ייתכן גם שתגובותיו אלו כלפי בנו הן שלא במודע, מתוך הדחקה. כך או כך, יוצא שאת המאבק ואת ההתמודדות החינוכית עם הילד הוא משאיר לרעייתו. לא זו בלבד שאין הוא תומך בה במאבקה זה, לא די שאינו עומד לצידה לפחות בגיבוי מילולי, אלא הרבה מעבר לכך, הוא מרפה את ידיה ומגונן על קווין הצועד בדרך האגוצנטרית האכזרית שלו. לא בכדי, האב עצמו הוא אשר נופל קרבן למעשי האכזריות של קווין. הגולם קם על יוצרו. טיפחת אותי? עכשיו "תאכל אותה".
אווה חצ'טוריאן, האֵם הַרְגִישה כל כך, היא זו שמספרת את הסאגה המשפחתית המצמררת בגוף ראשון, כשהיא כותבת את סדר השתלשלות המאורעות והעניינים במכתב, כביכול, לבעלה, לאחר מעשה, כשוך הסערה, כמו משחזרת את הדברים לעצמה. בספר, צועקת אווה את כאבה, דווקא משום שאין לה, ולא היה לה מעולם, מי שיתמוך בה, שיאזין לה, שיידע להקשיב, להזדהות רגשית.
סיפורה הנורא של אווה חצ'טוריאן, אף שלא אירע במציאות, הינו סיפורו המציאותי של כל אחד ואחת מאיתנו, של כל הורה לילדים ושל כל בן/בת זוג. ארבע הן הנפשות הפועלות בעלילה: שני ההורים, הבן והבת, כאשר קווין הוא הבן של אבא'לה, והבת – היא המועדפת על אמא'לה. מערכת יחסים זו נותנת אותותיה ובאה לידי ביטוי לכל אורך העלילה הסוחפת, הכתובה ביד אמן. מדהים לגלות כיצד הסופרת, שמעולם לא נישאה לגבר ולא גידלה ילד משלה, מיטיבה כל כך לשרטט בקוים עדינים ומדוייקים את כל האמירות והתגובות הנשלחות רצוא ושוב בין אווה לבנה ובין אווה לבעלה.

ספרה של שרייבר הינו ספר קשה אך מרתק. קשה, משום שהוא חושף מציאות כאובה הנוגעת לכולנו: הילד הוא שלך, הבן הוא שלך, גם כשהתפוח נופל רחוק מהעץ, גם בשעה שהוא נוהג בשונה לחלוטין מכל נתיב החינוך שהענקת לו, גם כשהוא צועד בנתיבים הפוכים לאלו שניסית להצעידו בהם, וגם כשהדרך הכאובה בה הוא מהלך מובילה אותו לאבדון אישי ולאובדן משפחתו.
הכאב הוא בראש ובראשונה כאבה של האַם, אווה. אך לא רק. גם קווין עצמו כאוב. הוא אמנם אינו מראה זאת, הוא "משחק אותה" קשוח, אדיש, לא אכפתי ומתנכר, אולם בעצם הוא אישיות מיוסרת, משום שהוא הסובל הראשי והעיקרי מהתנהגותו הא-סוציאלית.
כשאנו קוראים את סיפורה של אווה, תוך שאנו נסחפים במערבולת המאורעות, איננו יכולים שלא להרהר בעצמנו, בילדינו, בתלמידינו. ד"ר עדה בקר מתמודדת בהצלחה עם השאלה "כיצד נגדל ילד חברותי". אווה חצ'טוריאן, לעומתה, מתמודדת בלא הצלחה, עם השאלה "כיצד שורדים בבית אחד עם ילד אנטי חברותי". ליונל שרייבר מיטיבה להלך בין הטיפות ונמנעת מלהאשים איש. קווין הסוציופת, אליבא דשרייבר, איננו תוצר של החֶבְרָה. הסופרת אינה מפנה אצבע מאשימה לעבר ההורים כמי שלא השכילו לחנכו כיאות. שהרי אחותו של קווין צמחה והיתה לילדה מקסימה, חברותית, מחונכת וממושמעת להפליא, אהובה על כל רואיה. אם היה הילד רק פרי חינוכם של ההורים, או רק תולדת הגנים שלהם, כיצד צמחו שני ההפכים, יעקב ועשו, מאותם אב ואם? - - -

לספרה של ד"ר עדה בקר, "לגדל ילד חברותי", נתוודעתי באמצעות ספרה הקודם, "ספרים ככלי לטיפוח חברתי", אותו איתרתי במסגרת חיפושיי אחר חומר איכותי בתחום ספרות הילדים, בו הנני עוסק. אם אמנם כולנו סבורים שיודעים אנו הכל אודות החשיבות והנחיצות של גידול ילד חברותי, בא ספרה הנ"ל של עדה בקר ומוכיח שלא כך הם פני הדברים. הספר המצויין "לגדל ילד חברותי" מוכיח באופן הברור ביותר עד כמה מכריעות הן שש השנים הראשונות של חיי הילד להיותו חברותי. ומדוע, בעצם, נחוץ כל כך להיות חברותיים? האמת היא, שמאחר שבילדותי ובנעוריי הייתי מופנם, ביישן, סגור, חולמני מעט ומתבודד עם עצמי, עם ספריי ועם המוסיקה האהובה עליי, נכבשתי מאוד על ידי ספרה של סוזן קיין, "שֶׁקֶט, כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר", משום שספר זה הרגיעני רבות ועודדני: לא נורא להיות שקט ומופנם. רבים מהאמנים ומהיוצרים היו ועודם מופנמים. ובכלל, טוענת סוזן קיין, מי קבע שלהיות מוחצן וחברותי מהווה יתרון, שמא ההיפך הוא הנכון? קיין קוראת תיגר על מוסכמות חברתיות רבות. בספרה הנ"ל יש נוחם ומרגוע לטיפוסים אשר כמותי.
ואולם, עיון בספרה של עדה בקר, והספר אכן מצריך עיון ולימוד מעמיקים, ממחיש לקורא את שורשי הבעיות הקשות בהן נתקלים אנו יום יום כמחנכים וכהורים לילדים ולנוער. אותם מתלמידינו, אותם מילדינו, אשר אינם מצליחים להשתלב בצורה בריאה בחברה, אינם מצליחים לְהִתְחַבְרֵת כראוי, פשוט לא רכשו מעודם את המיומנויות החברתיות ואת הכשרים החברתיים, הניתנים להילמד ולהירכש גם לאותם מבינינו שלא "נולדו חברותיים". תפקידנו המכריע כהורים, כגננות/ים, כמחנכות/ים הינו קריטי בכל הנוגע לחייו החברותיים של ילדנו/תלמידנו, וחֶסֶר שנוצר בגיל המכריע של 0-6 הינו, פעמים רבות, חסר בלתי הפיך.
גם המופנמים והמסוגרים שבינינו, נוסח סוזן קיין, יסכימו עימי שמיומנויות חברתיות בסיסיות הינן כלי נחוץ, ראשון במעלה, לחיינו כבני אדם בחברה מתוקנת. גם אם נעדיף להסתגר עם עצמנו, עם ספרינו ועם יצירותינו, עדיין זקוקים אנו וצריכים את החברה שסביבנו (והחברה צריכה אותנו) כאוויר לנשימה.
לא בכדי אחד העונשים הקשים ביותר לאדם הוא הרחקתו מן החברה האנושית. אין זה מקרה, שבידודו של אסיר בצינוק או בתא בודד, באי השדים או בכלל: הגלייתו מן הסביבה והחברה אליה הוא מחובר - הוא עונש קשה מנשוא לאדם הנורמלי, וזאת משום שהאדם הינו אכן יצור חברתי. ככל שייטיב להשתלב בסביבתו החברתית (והכוונה היא לאו דווקא לחברים רבים מִסְפָּרִית. לפעמים היתרון הוא באיכות הקשר החברתי גם כשמספר החברים מועט), יהיו חייו בריאים יותר ותקינים יותר.
אלפרד דרייפוס נכלא באי השדים, וחייו היו קשים מנשוא על אף שלא נמנעו ממנו שם מזון או קריאה בספרים. הרחקתו מבני משפחתו, מהחברים ומהידידים האהובים עליו, מאנשי הצבא עמם שרת, היוו עונש איום עבורו.
איתמר, גיבור סיפורו של יורם עבר-הדני "אובך", הינו צעיר מחונן בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות במיוחד, ועם זאת חייו אינם חיים בשל בידודו החברתי: הוא סובל מתסמונת אספרגר, שאחד מסימניה המובהקים הוא חוסר היכולת לתקשר חברתית עם הסובבים אותו.
ג'פרי דאהמר, הרוצח הסדרתי הסוציופת שנדון למאסר עולם ונרצח בהיותו בכלא, היה אף הוא צעיר מוכשר ובעל השכלה וידע נרחבים, ועם זאת לקוי ביכולות התקשורת החברתית שלו עד כדי מופרעות נפשית עמוקה.
ספרה של עדה בקר מצטיין באיכות הכתיבה שבו, ועל אף היותו מקיף ומעמיק מאוד, הוא כתוב בלשון שווה לכל נפש, לשון שאינה מתנשאת למרומי היכלי השן המדעי, אלא בסגנון המותאם לכל מחנכ/ת וגננ/ת.

הרהורים לאור "עלובי החיים" של ויקטור הוגו
מאת: משה מאלר

[א]
רבות נכתב אודות יצירתו המונומנטלית הכבירה של ויקטור הוגו, "עלובי החיים". דומה, שלא ניתן להוסיף עוד דבר על הדמות המופלאה כל כך של גיבור הסיפור, ז'ן ולז'ן. בשורות הבאות אתמקד בשתיים מן הדמויות ביצירה, וביחסים המורכבים שביניהן. כוונתי למריוס, ארוסה של קוזט, וסבו הישיש לוק-אספרי ז'ילנורמן. אהבת הסב לנכדו משורטטת ביצירה ביד אמן באופן שקשה למצוא לו מתחרים. הישיש, האוהב את נכדו ומעריצו הערצה עזה, מתקשה להביע את אהבתו לנכד במילים ובמעשים, ומגלה כלפיו התנגדות קשוחה עד אימה. מריוס הצעיר, המתבגר, אינו קולט שהמסרים הקשורים והמחמירים של סבו כלפיו מביעים את אהבתו שלא ניתנת להבעה באופן מילולי, והוא הולך ומתרחק מהסב על רקע של דעות פוליטיות ותוך כדי הערצתו הגוברת והולכת לאביו המנוח, אותו לא זכה להכיר אולם נחשף לדמותו מעט מעט. הקולונל המתבודד מוורנון מתגלה לבנו כגיבור לאומי, ומריוס סוגד לאביו תוך בוז לסבו המעריץ אותו. כה נפלאים הם תיאוריו של הוגו בספר זה, עד שגם מי שעולם הספרות אינו מוכר לו, נכבש בקריאת ספר המופת הזה.

[ב]
הקרבה עצמית, דחיית ה'אני' ומסירת נפש נוסח ז'ן ולז'ן

גיבורו של ויקטור הוגו, הלא הוא ז'ן ולז'ן, מתגלה, פעם אחר פעם, לאורכו של כל הסיפור כולו, כמי שכובש את רצונותיו האישיים, מדחיק את רצונותיו-שלו, ונותן את כל עצמו, רכושו, מאווייו ואף מסכן את חייו - למען האחר.
ויקטור הוגו לא נתכוון, מן הסתם, לרעיונות היהודיים כל כך השזורים בספרו, כי אם לעיקרון הנוצרי נוסח ישו, המובא בברית החדשה: כשמכה אותך שונאך על לחיך האחת, הושט לו את לחיך השנית. ואף על פי כן, מבלי משים כנראה, מתגלים יסודות היהדות דווקא בספרו של הוגו.
לשיאים של ויתור והקרבה עצמית מתעלה ז'ן ולז'ן בפרק העוסק בפרשת שמתייה. ז'ן ולז'ן, היודע שהמשטרה דולקת אחריו לכולאו במאסר למשך כל ימיו בעוון גניבת לחם שגנב מתוך רעב, מגלה לתדהמתו שאדם אחר - נבער מדעת בשם שמתייה - נחשד על ידי המשטרה כז'ן ולז'ן, ומועמד למשפט, בעוון גניבת תפוחי עץ ירוקים מגינה פרטית. כל חשדה של המשטרה מבוסס על לא-כלום: בהנחה שאותו שמתייה שיבש את שמו מ-ז'ן מתייה לשן מתייה, נשלחים שלושה אסירים ותיקים מכלא טולון לזהות את הנאשם, והם מוצאים אותו אשם אך ורק משום שהוא דומה, בעיניהם, לחברם-לכלא ז'ן ולז'ן.
גיבור סיפורנו, שמכהן באותה עת כראש העיר הנכבד של דינייה, ואף שינה את שמו לאדון מדלן, אהוד ונערץ בפי כל, מתייצב בבית המשפט תוך סיכון עצמי במובהק, ובראותו שהשופטים חורצים את גזר דינו של שמתייה החף-מפשע, מגלה לציבור ההמום שהוא-הוא ז'ן ולז'ן, ושעל השופטים לשחרר לאלתר את שמתייה.
ביד אמן מיטיב הוגו לתאר בפרק מקסים ומרגש זה את לבטיו של גיבורו, רצוא ושוב, מהכא להתם, תוך שהוא לעיתים מייסר את עצמו ולעיתים נמשך אחר יצר ההתעלמות מהזולת, כשהסוף הטוב הוא המכריע.
כך עושה ז'ן ולז'ן גם בפרשת העגלון הזקן פולשוון, שנרמס תחת עגלתו, ובעוד יריבו המושבע ז'בר נועץ בו את עיני הנץ שלו, מתכופף ז'ן ולז'ן, בכוחותיו הגופניים האדירים, ומחלץ מן הבוץ את הזקן, תוך שהוא בעצם מפליל בכך את עצמו לעיניו של מפקח המשטרה ז'בר.
ואם לא די בכך, הרי ז'ן ולז'ן ממשיך ומקריב את טובת עצמו - בנוסח מורו ורבו ההגמון מדינייה המנוח - לטובת מריוס הצעיר. לכאורה, אמור היה ז'ן ולז'ן לשטום את מריוס המציע אירוסין לקוזט הצעירה. אותה נפש עדינה ורכה, קוזט היתומה, אשר במשך שנים אומצה על ידי ז'ן ולז'ן אשר לקחה לו כבת ובה השקיע את כל חייו, לחנכה, לטפחה, לגדלה וליתן לה את כל אשר לו. אף על פי כן, בראות ז'ן ולז'ן את עתידה ואושרה של קוזט הצעירה לצידו של מריוס, בו היא בוחרת, מקריב האומלל את שארית חייו, מעדיף להישאר בבדידותו ובגלמודיותו, תוך שהוא מסכן את חייו ומציל את מריוס הפצוע מביבי השופכין של פאריס התחתית. בפרק עוצר נשימה אודות מירדף ובריחה, נושא ז'ן ולז'ן על גבו את מריוס הגוסס להביאו אל בית סבו ז'ילנורמן, ומציל בכך את חייו. הוא שומר את זהותו בסוד, על מנת שלא לקבל שכר ואף לא מילה טובה של הערכה או שבח, וכך הוא מצליח לשמר את כל מעשיו הטובים 'לשם שמים'.

[ג] גיבור ואנטי גיבור – הטוב מול הרע ביצירתו של הוגו

הניגודיות בין האור והחושך, בין הטוב והרע, בין החמלה והאכזריות, שזורה כחוט השני לכל אורכה של היצירה. עוד בטרם "הופעתו" של ז'בר כדמות מפתח בעלילה, נתקל ז'ן ולז'ן בדמויות שונות שהניגודיות המוקצנת מאפיינת אותן בהבלטה: ז'ן ולז'ן נתקל כאסיר משוחרר בסירוב, בטריקת דלת, בהפניית עורף, בהתעלמות ובבוז וגנאי של תושבי העיירה דינייה, שאינם מגלים כלפיו חמלה אף לא בהגשת כוס מים, ממש כאנשי סדום ועמורה. לעומת אנשי עירו בולטת דמותו הנשגבה של ההגמון הישיש, אשר לא זו בלבד שמאיר פנים לז'ן ולז'ן הרעב וחסר הבית בהציעו לו ארוחה חמה ומיטה מוצעת בביתו אלא אף מחלצו ברוב חוכמה מיד השוטרים שתפסוהו בגניבת כלי הכסף ומצהיר באוזניהם שהוא עצמו נתנם במתנה לאורחו. טוב לבו של ההגמון מכה בתדהמה גמורה את ז'ן ולז'ן אשר חיי הכלא כבר החלו לתת בו אותותיהם הגסים, ואף הרבה מעבר לכך: מחולל מהפכה של ממש בתוככי נפשו של האומלל הבודד ומביאו לשינוי מן הקצה אל הקצה בכל רבדי אישיותו.
ז'בר, מפקח המשטרה הרודף אחר ז'ן ולז'ן לאורך כל העלילה כולה, אינו אדם רע במהותו, אך הוא מייצג את כל הרוע שבעולם. ז'בר הינו קרבן הנסיבות באשר ילדותו נעשקה ממנו, והוא צמח להיות טכנוקרט במלוא מובן המילה. טכנוקרט, איש משטרה, הדבק בחוקים הכתובים ובצווים השרירותיים, איש הראש הקטן, ללא גמישות מחשבתית, אינו מכיר את המושג 'לפנים משורת הדין' ובוודאי שאינו מכיר את מושג הרחמים והחמלה. הרחמים והחמלה נתפשים בעיניו כחולשתו של הגיבור. גיבור, אליבא דז'בר, מחוייב להקפיד על הנהלים וההוראות ולא לגלות כל סימן של רחמים. "הנני רק מבצע פקודות הממונים עליי". המושג היהודי כל כך – "מחילה, סליחה, כפרה" – או 'חנינה', כפי שגם החוק מכיר בו – כלל אינו קיים בעולמו של ז'בר. פעם פושע, תמיד פושע. משעה שמעדת, מרגע שמעלת באמון, שוב אינך ראוי עוד להזדמנות נוספת. מי שפעם נדון להיכלא או נמצא אשם, רובץ עליו האשם כל ימיו ככתם בל יימחה. איש עקרונות הוא, ז'בר, ובזאת מתמצה הרוע שבו, כרוע הלב של אנשי סדום בהקפידם על הכללים, על המשמעת ועל ה"חוק" האוסר הכנסת אורחים, גם כשמדובר בזקן רעב וחסר בית. אין מקום ליוצאים מן הכלל.
לעומת ז'בר, גם האחות סמפליס היא אשת עקרונות המקפידה על כללי המוסר, היושר והטוהר. מעולם לא הוציאה מפיה דבר שקר. ואף על פי כן, בשעה שהצלתו של ז'ן ולז'ן לנגד עיניה, הריהי מקריבה את עקרונות היושר שלה לטובת נאמנותה לעקרון אחר, חשוב לא פחות: הצלת חיי אדם, עמידה לצידו של נרדף, ורחמים על אומלל. כשז'בר חוקר אותה אם הבחינה בז'ן ולז'ן המסתתר, הריהי משקרת פעם אחר פעם ומצילה את חייו.
לעומת דמותה של האחות סמפליס, סמל האצילות וטוב הלב, ישנן דמויות נשיות אחרות המייצגות את ההיפך הגמור: הזקנה המרושעת ויקטורנין, העובדת במפעל לצד פנטין, ורצה להלשין ולרכל אודותיה שהיא "מתכתבת". בדומה לאותה ויקטורנין ישנה גם שוערת הבית הזקנה בחורבת גורבו, העוקבת ללא הרף אחר הדייר המסתורי שמצא מקלט בבית הדירות שהיא משכירה, ועל אף שהדייר משלם לה את שכרה בקביעות, אינה מהססת להלשין עליו בפני מפקח המשטרה ז'בר.
ואולם הרוע האמיתי, שיאו של האופל, הכיעור והאכזריות, מתגלים בדמותם של בני הזוג תנרדייה, הבעל ואשתו, אשר מגלמים בהתנהגותם את כל הרע שבעולם, החל ביחסם המחריד אל קוזט הפעוטה, המתגוררת בביתם ומנוצלת על ידם לחיי עבדות והשפלה, ולאחר מכן ביחסם לז'ן ולז'ן "בעל המעיל הצהוב" המתאכסן בפונדקם.
מעל ומעבר לכל אותם עלובי חיים, כמרחק השמש מכדור הארץ, מתנשאת דמותו האצילית והטהורה של גיבור העלילה, ז'ן ולז'ן, אשר לא זו בלבד שאינו משיב מלחמה השערה ואינו נוקם ונוטר ברודפיו, אלא אדרבה, מחפש בכל מאודו דרכים להיטיב לכל יצור אנוש.

שלא כשמו, "אובך" הינו ספר אוורירי מאוד, זך ונעים, ומאוד לא מאובק ובלתי אביך. משב רוח נעים ואביבי מורגש תוך קריאת דפי ספרו של יורם עבר-הדני. "אובך" מיטיב להציג את הבעייה והקושי של לוקי תסמונת אספרגר בלשון רהוטה ובהירה. הספר המעולה של עבר-הדני נקרא בנשימה עצורה, תוך שהעלילה המותחת של הספר נוגעת במישרין ובעקיפין בבעיותיה של החברה הישראלית המורכבת, על עדותיה וגווניה השונים כל כך, בבעיותיהם של בני זוג בגיל המעבר, בבעיות שבין הורים לילדיהם בני העשרה, בלבטיהם וקשייהם של הצעירים הישראלים המתבגרים, בניגוד של הישראלי היורד לעומת הישראלי הציוני, בלבטים של קידום, אקדמיה וקריירה בשילוב מסגרת משפחתית - לעומת תרבות הכייף והנהנתנות החו"לניקית נוסח תאילנד (פרויק'ה ביצ' לעומת דוקטור יואל המלומד, הרשמי, המחוייט והמוקפד, זאת ועוד: האם אמנם אנו באמת כפי שהננו נראים כלפי חוץ וכפי שהננו מרבים להציג את עצמנו בפני החברה בה אנו חיים. ספרו של עבר-הדני מציג וחושף הרבה הרבה מעבר לעלילה הנרטיבית המותחת שבו, ונוגע בבעיות שהן כל כך שלנו, של כולנו. קל להתחבר אל הספר "אובך" ולזרום איתו, להזדהות עם כל אחת ואחד מהדמויות שבו, שעבר-הדני מיטיב כל כך להציג/ן.