ביקורת ספרותית על שאנטראם מאת גרגורי דייוויד רוברטס
ספר מעולה

---

ראיתי כאן בסימניה הורים מתייסרים על שהם לא אלכוהוליסטים נמלטים מנושים (או, על כל פנים, על שהילדים שלהם לא זכו לחווית ילדות אצל הורים אלכוהוליסטים הנמלטים מנושים. ראה ערך טירת הזכוכית). הספר הזה אולי נועד לגרום למורים שלנו להתאבל על שאינם פושעים נמלטים המוברגים עמוק במאפיה ההודית.

כי שאנטראם הוא ספר שמלמד הרבה, ובאופן מוצהר. אני נמנע מלצטט כאן את 9900 המשפטים שמצאו חן בעיני (10 לעמוד בערך), כי מחוץ להקשרם הם ישמעו דידקטיים להחריד. שלא תבינו אותי לא נכון: הם אכן כאלה.

אם עד עכשיו פלביוס ניצח בהפרש גדול בתחרות "הספר הארוך ביותר שקראתי אי פעם", שאנטראם כבש כרגע את הפסגה. ואני רק מקווה שאף אחד אחר לא עומד לעקוף אותו. אז לטובת אלה שלא ישרדו עד עמוד 916, הרי לכם קטע אותנטי מפיו של ג'ורג' עקרב, אחת ממאה ומשהו הדמויות שמאכלסות את הספר הזה:

"הו אדוננו," פתח עקרב.
"הו אלוהינו," רטן תאומים.
"והגבירה," המשיך עקרב, "רוח היין-יאנג האינסופית שברקיע. בשפלות רוח נבקש מכם להיעתר לתפילתן של חמש נפשות שנטעתם בעולם, והפקדתם באופן זמני בגופותיהם של עקרב, תאומים, עבדאללה, ויקראם ולין."
"מה זאת אומרת ב א ו פ ן ז מ נ י?" לחש לי ויקראם, ואני השבתי לו במשיכת כתף.
"אנא עזרו לנו, אלוהינו," הטעים עקרב, עיניו עצומות בדבקות ופניו נשואות אל הרקיע, כלומר אל מרפסת הקומה השלישית של בית הספר ויג'אי פרמנאת לצביעת שיער וניקוב אוזניים. "אנא הדריכו אותנו בנתיב האמת, שנדע לעשות את הנכון והישר. ובתור התחלה, אלוהינו, אם לא קשה לכם, תוכלו לסייע לנו בעסקה הקטנה שאנחנו סוגרים הערב עם הזוג הבלגי. אין צורך שאומר לכם, הו, האדון והגבירה, כמה מסובך לספק ללקוחות קוקאין באיכות טובה בבומבי. אבל הודות להשגחה העליונה הצלחנו למצוא עשרה גרם של שלג סוג אל"ף - ובהתחשב ביובש ברחובות, זאת היתה חתיכת עבודה מבריקה מצדכם, אלוהינו, אם לא אכפת לכם לקבל מחמאה מבעל מקצוע. מכל מקום, לתאומים ולי לא תזיק עמלה על העסקה הזאת, ויהיה גם ממש נחמד לא להיקרע לגזרים, לחטוף מכות, להיפצע באופן בלתי הפיך או למות - אלא אם, כמובן, זו התכנית שלכם. ובכן, אנא הראו לנו את הדרך ומלאו את לבנו באהבה. אני מסיים לעת עתה, אבל בבקשה השאירו את הקו פתוח. כתמיד. ונאמר אמן."

אז מיהו שאנטראם?
גרגורי דייוויד רוברטס התגרש מאשתו ואיבד את הקשר עם בתו, ומתוך כך התמכר להרואין. כדי לספק לעצמו את הסם החל לעסוק בשוד מזוין, נתפס ונכלא. לאחר כמה שנים ברח מהכלא והגיע לבומבי. בבומבי הוא מתיידד עם קבוצה אקלקטית למדי של אנשים:
דידיה לוי, "צרפתי, הומו, יהודי ופושע, ובסדר הזה", קרלה סאראנן, דמות שאני אישית לא אהבתי בכלל, אבל אין מה לומר, מפיקה תובנות סוג אלף, פרבקר, האיש עם החיוך הכי גדול בעולם ועם שפה שרק בשבילה היה צריך לכתוב את הספר הזה, קאסים עלי, עם פתרונות מעולים לכל סכסוך (אולי לכן הוא לא מתווך של האו"ם), ג'ורג' עקרב וג'ורג' תאומים שכבר התוודעתם אליהם קלות, ליסה קרטר (כיצד לדפוק את עצמך עד העצם באופן בלתי הפיך ואז לצאת מזה), עבדאללה המת המהלך, קאדרבאי, מאפיונר סופר מוסרי. בערך, ויקראם פאטל, שאי אפשר שלא לאהוב אותו, חאלד אנסארי הפלסטיני שאמו ואחותו נרצחו בשתילה, ועוד אוסף די מרשים של פושעים, עניים, נהגי מוניות ועוד קצת פושעים.
ובעצם, למה להצטמצם לאנשים? הסיפור על קאנו הדוב הוא בין הסיפורים המעולים בספר הזה. חפשו אותו. אוף, בחיי שהספר הזה צריך אינדקס. איך אפשר להתמצא ככה?
מה רוברטס עושה במהלך הספר הזה: מכיר יותר מדי אנשים, גר חצי שנה בכפר הודי נידח, לומד מרטהי, לומד הינדית, נעשה רופא, אמא תרזה ופלורנס נייטינגייל גם יחד בשכונת עוני גדולה, סופג יותר מדי מכות, נכנס לכלא ההודי, יוצא מהכלא ההודי, מחלץ דוב רוקד מהכלא ההודי, חברים שלו מתים, מוכר סמים, מתמכר לסמים, נגמל מסמים, חברים שלו מתים, מצטרף למאפיה, כמעט נהרג יותר מדי פעמים, מזייף כספים, דרכונים וכל מה שאפשר לזייף אותו, חברים שלו מתים, נלחם באפגניסטן, שוב כמעט מת, חוזר לבומבי, שוב מזייף כספים, מציל כל מיני אנשים ודוב אחד (שוב. אותו הדוב), שוב נכנס לצרות, חברים שלו מתים, ואז ערב אחד הוא חש שלווה פתאומית ומבין שכדאי לו לסיים את הספר בנקודה אופטימית זו, כי אם לא, זה ייגמר כמו מוטל בן פסי.
וכל הבלאגן הזה שזור בשלושה דברים: 1. משפטים מבריקים ודידקטיים על צרות בכלל ועל החיים בפרט. 2. קטעים מעורפלים שלא קשורים לשום דבר, "העיר השילה מעליה את צעיף השקיעה", אוקיי בסדר, בוא נחזור לסיטואציה שבה מישהו לרצוח אותך? 3. דיכאון מתמשך של "אילו רק ידעתי". "...אלפי פעמים שאלתי את עצמי איך היו נראים חיי אילו הייתי עושה זאת..." "הלוואי שהייתי מקשיב לה..." "לו רק הייתי יודע עד כמה צדק..." והעניין המעצבן הוא שברוב המקרים לא הבנתי מה היה האסון שהתרגש על ראשו בעקבות האילו רק ידעתי הארור. ככה או ככה, הרמזים המטרימים מיותרים בהחלט. שקלתי לעבור עליהם עם ארטליין, אבל הספרנית תהרוג אותי, ובאמת שלא הייתי רוצה לגרום לכם את הצער הזה. וחוץ מזה, זה היה עובר לצד השני.
מה קורה לרוברטס אחרי הספר הזה: מסתבך איכשהו ונתפס, וחוזר לכלא האוסטרלי, למזלנו. כי אחרת אין להניח שהספר היה יוצא לאור.

שאנטראם הוא השם שנתנו לרוברטס אנשי הכפר. או בעברית, איש שלום. או ברוברטסית, "האדם הטוב שהתחלתי להיות, אט אט ומאוחר מדי". ולעניות דעתי: גם לזמן קצר מדי.
ואולי אני טועה? הוא מעולם לא הפסיק להיות טוב, ממש כמו שלא הפסיק להיות רע.
יש סיפור ישן: סבא מלמד את נכדו על שני זאבים שנמצאים בכל אחד מאיתנו, זאב טוב וזאב רע, והם נאבקים ביניהם בכל רגע על השליטה בלבנו.
מי מהם מנצח, סבא?
זה שאתה מאכיל.
מה אגיד לכם? לרוברטס יש בולמיה.

זה ספר יפהפה, מורכב מחמישים אחוז הומור, עשרה אחוזים מורבידיות, עשרים אחוז פשע מכל הסוגים, חמישה אחוזים מוות וחמישה עשר אחוזים של דמויות.
אגב, לגבי הדמויות: מתוך רחפנות קלטתי רק בעמוד שלוש מאות ומשהו שהספר הוא אוטוביוגרפיה. לכן, הרעש הסטטי שליווה את הקריאה עד אז לחשש "לא יכול להיות. אין אנשים כאלה. לא אמין. לא טבעי". איך אומרים, המציאות עולה על כל דמיון.

המממ.
יש לי עוד הרבה מה להגיד על הספר הזה, אבל בשבוע שעבר קרה לי מקרה מביך:
התווכחתי בלהט עם מישהי על איזשהו ספר, ופתאום היא אומרת לי בחביבות, "אתה פשוט מעתיק, אתה יודע? כל מה שאמרת עכשיו כתוב בסימניה בביקורת של איזה אריאל." זו בהחלט היתה אחת הפעמים היחידות בהיסטוריה שנשארתי חסר מענה. דבר אחד ניחם אותי: כנראה שמישהו בכל זאת קרא את הביקורת ההיא.
בכל אופן, לכן שאר התובנות שלי יזכו לביטוי בשיחות פנים אל פנים. מצטער.

נ.ב. אם אחרי גנבת הספרים גיליתי נטייה מדאיגה לקלל בגרמנית, עכשיו עברתי להודית. לכו לקרוא, יאר.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על שאנטראם