ספר מצוין בו מועברת ביקורת קשה על עולם חקר המיתולוגיה במסגרת סיפורית.
זירת ההתרחשות של הספר היא עולם עתידני בו כלבים ירשו את מקומם של בני האדם (שהמקום אליו נעלמו הוא מבדר מאוד, אני חייב לומר), וכעת חוקריהם מנסים נואשות לפענח את טיבם של הסיפורים המעטים שנותרו מן העבר הרחוק, בו היה נוכח (לפי המיתולוגיה) האדם.
בתחילת כל פרק נעשה ניסיון לברור את האמת ההיסטורית מן ההבלים המיתולוגיים המקיפים אותה. כך לדוגמה מגיעים החוקרים למסקנה כי בלתי אפשרי לקבל את הפרשנויות ההזויות המציעות שכאשר האדם מדבר על "מסע בין כוכבי" הוא באמת מתכוון ליציאה מחלל הארץ שלנו, שהרי מוכח לחלוטין שהעולם בנוי מארץ ועליה מונחים השמיים עם הכוכבים תלויים עליהם. כך הזרות שמפגינים הכלבים כלפי מושגים שלנו בני האדם הם כל כך פשוטים וקלים היא מעוררת מחשבה רבה על טבע התודעה ועומקם של הבדלים אפשריים בין תבונות שונות באופן יסודי. לא אעשה ספוילר גדול מדי, אבל בואו נגיד שכמו בהיפריון ובילדי המחשבה, התודעה הא- אנושית בסופו של דבר מתפתחת לאורך נתיבים מיסטיים יותר מאשר מדעיים.
הספר כולל גם כמה רעיונות מבריקים למדי, כמו לדוגמה הרעיון שהפצה המונית של חומרים גרעיניים לשימוש מסחרי הייתה דווקא מביאה לחוסר אפשרות לשימוש בהם כאמצעי תקיפה טרוריסטי, שכן היא הייתה מביאה להתפוררות הערים, ועל כן המדינות, ולהיווצרות עולם א-לאומי של חוות מבודדות המקושרות על ידי כלי תעופה המופעלים בכח הגרעיני שאינו כלה לעולם.
ספר מומלץ ביותר.

'עיר' היא סיפור שקיעתו של המין האנושי כפי שנתגלגל לידיהם (או ליתר דיוק, כפותיהם) של יורשיו, כלבים שהונדסו על ידי האדם לדבר ולקרוא. הספר כולל 8 סיפורים שסימאק כתב בין השנים 1944-1951, שקובצו לכדי אסופה אחת ב-1952. בנוסף לעריכה, סימאק כתב קטעי מבוא בתחילתו של כל סיפור המתארים את נקודת המבט הכלבית על הסיפור לפנינו, שבאופן יפה קושר את קיומו של הספר כחלק ביקום הספר, שכן עבור הכלבים הסיפורים הם אגדות קדומות עתירות מושגים זרים לתרבותם, עד שהם מאמינים כי האדם לא יותר מבדיה ספרותית. הסיפורים משתרעים על רצף כרונולוגי המתחיל בעתיד "הרחוק" של 1990 ומסתיים עשרות אלפי שנים מאוחר יותר. בדילוגי זמן הולכים וגדלים החל מכמה דורות עד לאלפי שנים מתועדים קורות בני משפחת ובסטר ומשרתם הרובוטי העומדים בצמתי החלטה אשר בהדרגתיות מחו את האדם וזכרו מעל פני כדור הארץ. זה סיפור אפוקליפטי במהותו, אך אין כאן דהירה לעבר שיא נפיץ של סוף דרמטי, אלא יותר כזה המתמשך בקול יבבה חלוש.

סימאק, עיתונאי במקצועו, חריג בנוף סופרי "תור הזהב" של המד"ב (תקופה בין סוף שנות השלושים לבין תאריך פרסומה של 'עיר', בה הז'אנר פרץ לתודעה ציבורית וזכה בפופולריות רחבה) כגון אסימוב, קלארק והיינליין, בעצמם מדענים ומהנדסים. בעוד סיפורי תור הזהב בנויים על מדע בדיוני "קשה" המתמקד באפשרויות הגלומות במדע ממשי, הרפתקאות הירואיות ואמונה אופטימית בלתי נדלית בכוחו של האדם להעפיל אל הכוכבים, סימאק הוא מבשרו של המדע הבדיוני "הרך" המתמקד בסוגיות חברתיות והגותיות אפשריות בצלם של גילויים מדעיים, אשר לעיתים מסויג וספקן בנוגע לעתיד. ככזה הספר סופג ביקורת על היעדר היתכנות מדעית בתרחישים שהוא מציג, למשל ששינויים כירורגיים בכלבים יכולים לעבור בתורשה לצאצאיהם, רעיון שכבר בתקופת כתיבת הספר היה מופרך. ולחילופין שילוב רעיונות פנטסטיים נטולי הסבר סיפורי המניח את הדעת, כמו תל נמלים אשר בהיעדר שינת חורף מפתחות תוך שנים בודדות תודעה תרבותית ותעשיית עיבוד מתכות. היקום שסימאק בורא בספר רצוף דוגמאות כאלה בהן המדע דומה יותר לקסם, ובאופן כללי יש לו נטיה להשליך לקדרה הסיפורית כל רעיון חצי בשל ולבחוש הכל יחדיו כדי לאפוף את הקורא בעולם, אבל הריבוי הזה לרוב מביא לתוצאה הפוכה של אובדן בפרטים. כך על פני 234 עמודים קצרים, הקורא ייתקל בקצב מסחרר במשלחות לאכלוס הגלקסיה, רובוטים, חייזרים ממאדים, רימום בעלי חיים, מוטנטים אנושיים בעלי יכולות על טבעיות, הנדסה ביולוגית והיד עוד נטויה. רעיונות שברובם יעזבו את הסיפור באותה המהירות בה נכנסו אליו או פשוט לא נחקרים מספיק. התוצאה היא סיפור רחב יריעה, אך לעיתים רדוד בעומקו.

ובכן אחרי תיאור כזה, למה להתאמץ לקרוא את הספר הזה? סיבה אחת היא סגנון הכתיבה הייחודי של סימאק, שלא ניתן אלא לכנותו "פסטורלי", המעניק נופך חי למתרחש גם אם הוא נועד להיות מסתורי ולא ברור עד הסוף. בטון מהורהר סימאק טווה במילים במיומנות רבה את תחושות הפליאה, פחד, ייאוש וכמיהה של הדמויות והתהיות שלהן על רקע תיאורי מרחבים פתוחים בין אם על הארץ או על פלנטה זרה. הדבר מעורר אמפתיה ומעניק אופי שלם לדמויות אפילו אם נזכה להכיר אותן רק בסיפור אחד. כמה מן השורות הנוקבות ביותר בז'אנר מצויות כאן (ספציפית בסיפורים 6, 2-4).
הסיבה האחרת הן התימות של העלילה. למרות המגרעות לעיל ותחזיות שגויות רבות מספור לגבי העתיד, רצוי לזכור כי יצירת מד"ב ככל יצירה בז'אנר ספרותי אחר היא תוצר של זמנה, ולרוב חיצי המחבר לא מכוונים אל העתיד, אלא דווקא להווה ממנו ועליו הוא כותב, משועתק לתפאורה של "עתיד" בו ניתן למתוח את הגבול ולדון ביתר חופשיות במה שיכול להיות. במקרה זה הסיפורים נכתבו על רקע מלחמת העולם השניה והטלת פצצות האטום על יפן, הרס ומוות בהיקף חסר תקדים. לא פלא אם כך שסימאק נוטל עמדה חריפה ומטיף אודות טבעו האלים הבלתי משתנה של האדם כמאפיין המייחד אותו משאר הבריות, כמבוי סתום. עליו עדיפה אחווה פציפיסטית (אשר ללא סיבה נראית לעין טבעית לכלבים). זו עמדה נאיבית שאני לא יכול להסכים איתה. אבל לומר שבזאת מסתכם כל המסר חוטא לאמת. אם זה היה המצב, הסיפור היה נגמר מהר יותר ובחורבן מרהיב, אבל זה לא מה שקורה. הספר לאורכו חוזר שוב ושוב על כך שלפעולות יש תוצאות בלתי צפויות. רובינו מתקשים לראות את העתיד מעבר ליום, שבוע או המשכורת הבאה, אז לחשוב במונחי עשרות ומאות שנים קדימה? איך אפשר לבטוח בבחירה שנראית נכונה בשעתה לא להכשיל אותנו אחר כך? כבר בתחילת הסיפור הראשון טכנולוגיית הידרופוניקה ופיתוח כלי תעופה פרטיים מונעים בכח האטום הביאו לביזור האוכלוסיה מן הערים אל המרחבים הפתוחים ובכך מנעו שואה גרעינית - כי "קשה מאוד לערוך מלחמה בשעה שאין לפניך שום מטרה לפגוע בה". על פניה תוצאה חיובית. הערים הצפופות ננטשו כאשר כל אחד יכול להרשות לעצמו איכות חיים נוחה באחוזה כפרית. נהדר, לא? אך מה זה יעשה לכוח הקולקטיבי האנושי, או כיצד זה ישפיע על החיים ברמת הפרט? הדבר לא גלוי לעין בהתחלה, אך זהו צעד ראשון המחזק מגמות שליליות באנושות, בהיחלשות חוזק קשרים בינאישיים. תובנה שניה היא שחברה, ציוויליזציה ואפילו מין רואים את העולם בצורה שונה זה מזה, הם עלולים לשתף כלים ורעיונות, אבל להשתמש ולהבין אותם בצורה אחרת לחלוטין. לכל חברה יש את דרך הביטוי הייחודית לה ותמיד יעמוד מחסום כלשהו בדרך להבנה בין שתיים שונות, ייתכן אף בלתי עביר. זו טרגדיה, אם אנו מאמינים שתקשורת היא המפתח ליחסים טובים וכזו איננה אפשרית. יותר מכך, זה אומר שכל הייחוד הנשגב שלך מת יחד איתך, אבוד לעד בתרגום קלוקל, אם היה קיים בכלל. כאן מתחוורת הסיבה מדוע ציוויליזציות מתות. הן לא מתות בגלל גורמים חיצוניים, הן מתאבדות. בלא תכלית אין סיבה להמשיך, אין יעד להתקדם לעברו, אידיאל לשאוף אליו. בני האדם ב'עיר' לא מוצאים עוד טעם בחיים, ובמצב זה שום טכנולוגיה או פילוסופיה לא תוכל להציל אותך, ולהשאיר בך אותו דבר מהותי שניתן לייחסו כאנושי, אם אינך חש בכך עוד. האם זה מחיר שכדאי לשלם? האם זה בכלל עומד לבחירה? עבורי הטקסט משקף שגם העולם לכאורה עדיף שבנו הכלבים לא חסין מפגמים. הסדקים בו נתונים למן ההתחלה, תולדה של הנתיב שהכלבים סיגלו לעצמם. וכשם ששעת האדם תמה, כך תגיע גם שעת הכלב. 'עיר' מזכירה לקורא המודרני שאולי שכח במרחק הזמן, מה שהיה נהיר בזמנו של סימאק - לכל ציוויליזציה ישנה העת שלה לזרוח. אך לכל התחלה יש סוף, והנצח איננו מובטח. אל לנו לקחת את הזמן שניתן לנו כמובן מאליו.

ספר מד"ב קלאסי (נכתב בשנות ה-50).
אסופת סיפורים קצרים על העתיד המאוד רחוק של כדו"א.
קלאסיקה במייטבה.
ספר מיוחד, רומנטי, רגיש וחכם של סופר ייחודי.
יצירת-מופת סיפרותית אמיתית!
מומלץ!

אני קראתי את התרגום הישן של עם עובד אז אני לא אתייחס לשפה של התרגום.

הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים שמספרים על שלהי תקופתו של האדם. לכל סיפור קצר יש הקדמה שמספרת עליו ועל פרשנויות שונות שנתנו לו החוקרים הכלביים המובילים. הרעיון יפה, והביצוע לאורך הספר משביע רצון.

כמובן שבתור ספר שנכתב בשנות החמישים על העתיד הרחוק ישנם פספוסים רבים (אני לא רואה סיטואציה שבה מסוקים הופכים להיות אמצעי התחבורה העיקרי), אבל אני חושב שזה לא פוגם בהנאה מהספר. החסרון היותר גדול הוא שהספר מאוד מקצר בנקודות רבות ואני מרגיש שהיה ניתן לפתח סיפור הרבה יותר עמוק. במקום זה מקבלים רעיון יפה שבמכלול הסיפורים מקבל עומק, אבל כל ספור בפני עצמו הוא מאוד שטוח.

בסה"כ נהנתי מאוד, מומלץ.

אף פעם לא הרגשתי צורך להרחיב כשמדובר בספרי מדע בדיוני, במיוחד כשמדובר בספרי מדע בדיוני טובים, כמו עיר. קצר, אבל במיוחד לעניין.

בגדול הספר הוא טוב אבל קצת חסר טעם, הרעיון לעוס, קצת מנסה לקחת מספרי מדע בדיוני אחרים וגם מ-1984 (אפילו הוא משתמש במשפט 2+2=4 שזאת האינדיקציה לשפיות דעת, לא יודעת אם כמחווה או סתם העתקה) התובנות לא יוצאות מגדר הרגיל למרות שיש קצת הברקות במיוחד לעובדה שהוא נכתב בשנות ה-50.
לסופר יש נטיה בכל התחלה של סיפור להעלים מידע וליצור אווירה מסתורית ולא מובנת ובסופו חושף הכל, טכניקה שאני לא מתה עליה וקצת מעידה על כך שהוא לא צלח כלכך בלהלהיב.
יש יותר מידי דמויות שונות שקשה לעקוב, יותר מיר מימדי זמן שונים, חוץ מהרובוט שנשאר לאורך כל העלילה אבל קצת קשה להתחבר אליו.
אבל עם כל זאת, לא הייתי מגדירה אותו כבזבוז זמן, נחמד בסך הכל.

אני חייב להודות שבתור אדם הסובל מאנטומופוביה (פחד מחרקים), כריכת הספר, עם כל הנמלים השחורות והגדולות שעליה, שבתה את תשומת ליבי ישר והרתיעה אותי. כל כך עד כדי שביררתי אודות הסופר והספר באינטרנט.
אני מאוד אוהב מדע בדיוני, ולכן הספר הזה עניין אותי, אבל עדיין לקח לי כמה חודשים להחליט שאני קונה אותו (לא שופטים ספר לפי הכריכה, כן ?).

הסיפור הזה הוא קודר מאוד. קשה לי לקרוא לו "אפוקליפטי", אבל הוא כן מספר על שקיעתה של האנושות (כדי להבין למה זה לא אפוקליפטי צריך לקרוא את הסיפור, בכל זאת...).

הוא מורכב מכמה (תשעה נדמה לי) סיפורים קצרים שסופרו במשך דורות על גבי דורות על ידי כלבים, מסביב למדורה, בדיוק כמו שבני האדם בשחר האנושות סיפרו סיפורים אודות אלים ודמויות מיתולוגיות שהיום הן שנויות במחלוקת.

אני לא חושב שהסיפורים כל כך כבדים. העובדה שהם גם קצרים מאפשרים לקרוא סיפור אחד ללילה, למי שמתקשה לרוץ עם סיפור מסוג זה (אני סיימתי אותו תוך יומיים).

אני חושב שהסיפור הזה דיי מייצג את התקופה שבו הוא נכתב - 1952, שיא פריחת המודרניזם והתיעוש. כיום עקרונות כמו "בריחה מהערים" נראים אנאכרוניסטים, או ברורים מאליהם, אבל בסיפור הזה הם מוצגים כמשהו מאוד רדיקלי - התפתחות האנושות למצב שבה אין יותר צורך במבנה הזה - עיר. (אני בניגוד לסימאק הגדול נוטה בכל זאת לייחס לעיר חשיבות עליונה...).