הביקורת נכתבה ביום שלישי, 13 בינואר, 2015
ע"י אהוד בן פורת
ע"י אהוד בן פורת
יש לסטינג (מי שכידוע היה סולן להקת "פוליס") שיר שנקרא Let Your Soul Be Your Pilot (בעברית: תן לנשמה שלך להיות הטייס שלך), אני לא יודע מה איתכם אבל אני מצאתי שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא עם ספרים. לפני שתאבדו את הסבלנות לקרוא את מה שאני כותב, אני מיד אענה לשאלה שאתם בטח שואלים: למה ההקדמה הזאת ואיך היא קשורה להרוקי מורקמי?
אז זהו תיכף תבינו, זו הרגשה שמלווה אותי בעודי מנסה לקרוא כבר יותר מספר אחד שלו, אומנם לקחתי פסק זמן רציני מאז שקראתי את "קפקא על החוף" אבל בכל זאת שבתי למורקמי שלולא הספרים הראשונים שלו שקראתי ("ערבה עיוורת, עלמה נמה" ו-"1Q84") שדווקא עניינו אותי כנראה שלא הייתי מנסה לחפש עוד ספרים שלו, אחרי הכל הוא מי שבזכותו הספרות היפנית עומדת על הכף, לפחות בעיניי.
אם בדרך כלל נכתבות עבודות מחקר בספרות על ספרים, סופרים והרקע שלהם שקשורים קשר קרוב או רחוק למה שהם כותבים, במקרה של מורקמי אני חושב שטוב יעשה אם יכתבו דווקא על הקוראים שקוראים את ספריו. הרגשה שלי שהוא ממש מתעלל בנו בתיאורים שהוא לא פעם מעלה, ואני מאמין שסופרים אחרים היו פשוט מונעים אותם מאיתנו (אחרי הכל כמה סופרים נוהגים אלפי הבדלות כאותם טייסים שפעלו במלחמת העולם השניה?) ואתם יודעים מה האבסורד הכי גדול? שאנחנו חווים בכל פעם שוב ושוב את ההתרסקות של המטוס בעודנו יושבים בו וממשיכים לקרוא אותו, נראה שאם זה היה במציאות לכל הפחות היינו תופסים כבר מזמן פחד טיסה.
בתחילה החתול של טורו אוקאדה הולך לאיבוד אחר-כך אשתו, ועם הזמן מי שקורא את הספר מרגיש כאילו זה בור ניקוז שהוא בעצמו עלול ליפול בה. לא באמת, אני מוכרח למצוא דרך לעזוב את הספרים שלו בצד בלי לחוש צורך לחזור אליהם, על זה יאמר הסקרנות הרגה את החתול (לא אותו חתול מעלילה הספר) אבל כשאתה מחזיק וקורא את הספר אתה מרגיש שזה כבר קטן עליה ואני לא יודע מה איתכם, לי לפחות לא חסרים ספרים אחרים לקרוא, אז די!!
השיר של סטינג (לדעתי אחד השירים הכי יפים שלו)
8 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נצחיה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אני חושבת שהגדרת יפה מאוד.
"ועם הזמן מי שקורא את הספר מרגיש כאילו זה בור ניקוז שהוא בעצמו עלול ליפול בה".
זה מאוד מאפיין את הספרים של מורקמי באופן כללי. התחושה של חוסר המהות וחוסר התוחלת, והציפה הסטרילית באוויר. וגם החתול קשור לזה, כמובן. וגפ הצורך הזה, תוך כדי קריאה, לעזוב. ותוך כדי עזיבה, לחזור. וחוזר חלילה. גם זה מאפיין מורקמי-י. אז אני אהבתי את הספר, על אף חסרונותיו הבולטים (והעיקרי בהם: העובדה שהוא הוטלא יחד מכמה יצירות שונות, וזה ניכר). אבל אני מבינה מאוד מה שאתה אומר. |
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אלון, אם כך אולי הבעיה היא אצלי
כי אם יש משהו שהצליח בספר הזה אז זה לדכא אותי (לא הצליח לי הפסק זמן שלקחתי מהספר האחד שלו שכבר כתבתי את חוות דעתי עליו לספר הזה). יכול להיות שאירועי השבוע האחרון בפאריס ובנוסף הקטע במונגוליה (שהזכרת בדבריך) זה כבר יותר מדי עבורי. בכל אופן לא נותר לי אלא לקוות שאם אני אמצא למי לתת אותו שגם הוא יצליח למצוא בו את מה שאני לא מצאתי.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
זה בהחלט אחד הספרים המצויינים שקראתי בכלל, ושל מורקמי בפרט. פסגת היצירה שלו, אולי.
אני דווקא לא מצאתי אותו מזעזע במיוחד (למעט הקטעים שם במונגוליה או מנצ'וריה אם אני לא טועה) והצלחתי יותר להכנס למצברוח החלומי-הזייתי שהספרים שלו מאפשרים.
|
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
אין בכלל ויכוח. אני לא פוסל את דעתך, אבל מה שניסיתי לומר זה שאני בהחלט כן
מחובביו המושבעים של מורקמי ויש בהחלט על מה.
|
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
מחשבות, נראה לי שלוא היית מכיר אותי
היית יודע (ונראה לי שאפשר להבין את זה גם מדבריי) אני לא פוסק את דעתי על ספר כזה או אחר רק מקריאה ראשונה, אני מנסה אותו ובכלל את הסופר בעוד ספרים שכתב מספר פעמים, כך שאם כבר כתבתי חוות דעת כזאת אז לא משנה לי ויהיה אפילו ספר השנה או העשור, הניסיון שלו לפחות איתי לא צלח ונראה לי שאחרי הכל אני לא מחזיק בדעת יחידים.
|
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
הספר דנן הוא ספר ה-WOW המוחלט. אחד הענקים של סופר גדול כזה.
בין מיטב יצירותיו המופלאות.
|
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
