ספר מיוחד. אחד הספרים הטובים שקראתי. הספר מספר את "גלגולו" של אוסף נצקה (פסלים מיניאטורים יפנים) במשפחת אפרוסי.
אולם, למעשה, זהו סיפורה של המשפחה, ודרכה סיפור פרק בהיסטוריה היהודית באירופה החל משנת 1871.
תחילת הספר בתאור הנצקה, ובהמשך סיפור העלילה נרקם בשילוב תאור של בתים וחפצי אמנות שונים - תמונות, פסלים ורהיטים - יחד עם קטעי ספרות,עיתונות ומכתבים. כל זה ביחד כל כך חי ואמיתי עד שהקורא מרגיש כאילו הוא נמצא בחדר, ברחוב, ובמקומות השונים, בעצמו.
פעמים רבות עצרתי את הקריאה וחפשתי באינטרנט את התמונות והפסלים המתוארים, צילומי הבתים ומידע נוסף על המקומות והאנשים, אותם מתאר אדמונד דה ואל.
בתום הקריאה קשה לי להחזיר את הספר למדף, והוא עדין מונח על השולחן בסלון.
התחלתי לקרוא ספר אחר, ועדין אני חושבת על "הארנבת עם עיני הענבר", אפילו תוך קריאת הספר החדש...

אם יש דבר בעולם הזה שאני גאה בו, זה המושג החמקמק הזה שנקרא ידע כללי. ידע כללי, שכשמו כן הוא- לא מוגדר לתחום או לתקופה- ואי אפשר לרכוש אותו בכוח. משהו שמצטבר מסקרנות, מהתבוננות, מזיכרון, ומעל הכל מקריאה. לא כל ספר מוסיף לך משהו, וגם אם כן לא תדע שהוא הוסיף לך עד שלא תישאל איזו שאלת טריוויה או תשלוף פתאום פרט אינפורמציה שלא ידעת שיש לך. מ"הארנבת עם עיני הענבר", בכל אופן, יצאתי עם לא מעט מהלא-מוגדר הזה.
כמו הרבה ספרים מסוגו, הוא מתחיל באופן קצת קצת מתעתע. הוא מתהדר בסופרלטיבים טובים מדי על העטיפה ונפתח במין בלגן כזה, בטקסט מגוף ראשון שמצריך המון תשומת לב כדי לחבר את הנקודות ולקבל את הרקע שממנו יוצאים לדרך (יש לי תיאוריה לפיה ספרים טובים באמת נפתחים קצת קשה כדי להרחיק מהם אנשים שלא יכולו להעריך אותם כמו שצריך, אבל לא משנה). בכל אופן, מרגע שיוצאים לדרך תשומת הלב הופכת להיות מהנה וריבוי הפרטים- תענוג.

הספר הוא סיפור של מסע חיפוש אופייני, התנגשות קלאסית בין היסטוריה לאמנות: צעיר יהודי-בריטי יורש אוסף נדיר של מיניאטורות יפניות שעברו במשפחתו מדור לדור ומחליט לגלות את הדרך שהם עשו במשפחתו, ואיך בעצם התגלגלו יצירות אמנות יפניות למשפחת בנקאים יהודית עשירה. הוא מתחיל בפריז של סוף המאה ה19, עם צעיר תאב ידע ואמנות, אספן אובססיבי ומרתק, ומתגלגל עם הנצקה (אלה המיניאטורות) דרך וינה של המאה ה20, הנאצים הבלתי-נמנעים, החזרה הזמנית למולדת היפנית ובחזרה אליו.
עוד כשאני מתלבטת מה עמדתי לגבי החיפוש הספר שובה אותי עם תמונה של אחד מגיבורי הסיפור ומבהיר למעשה שמדובר בסיפור אמיתי לגמרי. וכך, לאורך שאר הספר אני נותנת לאמן החמר הבריטי הזה לספר לי בפרוטרוט על משפחתו וחייה, על יצירות אמנות, ציורים, רהיטים, אדריכלות, יחסי החברה הגבוהה של פריז ואחר כך של וינה, תככים משפחתיים ומדיניים והכל בליווי התמונות והציורים והתלהבות אמת מדבקת. ידעתי שאני מחבבת אמנות, לא ידעתי כמה הנאה אפשר להפיק מתיאורים פרטניים של עיצוב פנים ומחלוקות בין אסכולות אמנתיות שונות. ידעתי שאני אוהבת היסטוריה, לא ידעתי שאפשר לחדש עוד, לסקרן שוב ברגע ההתפוצצות הזה של 1938, להביט על צד נוסף של האובדן היהודי.

כמו שאתם מבינים, למרות שמדובר בסיפור צפוי למדי, דה-ואל מצליח להימנע מקלישאות. הוא מזכיר במשהו את "חדר הזכוכית", על גורלה של אמנות יהודית באירופה של המלחמה, אבל בחן רב ממנו, וכתיבתו במידה לא מעטה עושה את מה שעשה לורן בינה ב"למוח של הימלר קוראים היידריך", אבל בעדינות רבה יותר. הספר מאיר את עולמו של האספן התאב למצוא עוד ועוד, את יחסי הקרבה שנוצרת בין אנשים שחולקים את אותה אהבה לחומר, את הסמליות הגלומה בחפצים ובבניינים וגם את אלה שמסרבים לקחת על עצמם סמליות כזו. זה ספר שדורש סבלנות, וסקרנות, חיבה לאמנות ולהיסטוריה ואהבה לפרטים. מי שאוהב את כל אלה בוודאי יהנה, וגם ירוויח מנה ראויה של ידע כללי שהיא הרווח האמיתי של כל חובב קריאה.

הספר הזה מספר סיפור של משפחה יהודית עשירה. והוא גם כמובן מספר היסטוריה.
כבר מהפרק הראשון נשבתי. אבל לקח לי כמה פרקים וכמה עשרות שנים עד שלא יכולתי להניח לספר. בהתחלה זה היה פרק ועוד פרק ועוד תקופה.
יש כאן תעלומה וחפצים ומכתבים ישנים. והסופר לוקח אותנו למקורות של כל אלה, למשפחה שלו. משפחה יהודית עשירה ואינטלקטואלית. שנודדת בין רוסיה פריז ווינה דרך אוסף פיסלונים יפניים.
הסיפור הוא אמיתי ודמויות כמו פרוסט, דגה, רוטשילד הם חלק מחייה של המשפחה.
הכתיבה הצליחה להעביר מהקסם של אישיות הסופר. משהו בסגנון הזכיר לי את HHHH. בשני המקרים גברים עם רקע יהודי בעברם מספרים סיפור שיש בו מעורבות אישית. בשני המקרים הלכתי לחקור קצת על הסופר.
מרגש...

ספר מעולה! כתיבה מצויינת, זורמת, ציורית ביותר.
החלק הראשון של הספר מתחיל בפריז. כל התיאורים של חפצי האומנות, הציורים של מונה ורנואר, חובה לעצור באמצע את הספר ולחפש את התמונות שמוזכרות שם, לראות מול העיניים. החלק השני של הספר עוסק בוינה, תיאורים ציוריים ביותר, החלק גם מתאר בצורה לא מפורטת מדי (וטוב שכך) את תחילת עליית הנאציזם ואת סיום המלחמה בלי להכנס יותר מדי לפרטים שכן זה לא העניין כאן.
כל כך נהניתי מהספר ובעיקר מהתיאורים בו, זה ספר שגורם לי לרצות לקחת אותו איתי במסע בעקבות המסופר בו, ללכת לראות בפריז את המקומות המוזכרים בספר, לנסוע ליפן ועוד. כל התיאורים חיים כל כך, כשהוא מתאר את הבגדים של אמי, אני רוצה להיות שם ולהינות מהחוויה של מדידת הבגדים, כשהוא מתאר איך שארל אסף את האומנות שלו ואת החנויות אליהן הלך, אני גם רוצה להיות שם ולהסתובב בחנויות האלו.
ספר מומלץ מאוד!

אדמונד דה ואל הוא אמן רב תחומי, שמתרכז בעיקר בפיסול ובקדרות של חרסינה וקרמיקה.
אך הוא גם מתכנן תפאורות והוא בעיקר אושיית תרבות בעלת קרדיטים רבים. הוא מארגן ואוצר למשל תערוכות גם שלו וגם של אחרים וגם כתב מספר ספרים... את העובדות הנ"ל הוא כמעט ואיננו מזכיר או שהוא עובר עליהן בחטף. כי בספר הוא עושה קישור מרתק בין מוצאו ממשפחה יהודית ובין פסלוני אמנות מיניאטוריים יפאניים שנקראים "נֵצקֵה".
כולנו שמענו כמובן על משפחת רוטשילד שהפכה להיות סמל של עושר אירופאי. אבל מסתבר שהחל מסוף המאה התשע עשרה היו עוד משפחות יהודיות עשירות ביותר, שהיו דומות מהרבה בחינות למשפחת רוטשילד. משפחת אפרוסי מאודסה הייתה משפחה כזאת. שארל ואיגנץ אפרוסי, היו שני אחים שעשו את הונם העצום בשיווק של דגן מאוקראינה, שנחשבה בסוף המאה התשע-עשרה ל"אסם התבואה של אירופה". מהר מאוד הם הבינו ש"הכסף הגדול" נמצא במרכז ובמערב אירופה וכך שארל ובני משפחתו
היגרו לפריז ואיגנאץ אחיו לווינה. שתיהן היו אז ערי בירה חשובות של אימפריות ענקיות. בדומה לרוטשילד הם הקימו בנק עם שלוחות בכרכי אירופה הגדולים כמו למשל גם לונדון. העושר שלהם היה עצום כמו שמעיד הבניין העצום שבו גרו בווינה (קיים עד היום) ונראה כמו ארמון ששירתו בו אז עשרות משרתים.
שארל שחי בפריז ובנוסף לענייני הבנקאות שלו הוא היה חובב אמנות. הוא קנה אז עשרות תמונות מאמני התקופה כמו מאנה, דגה, רנואר ואחרים... אבל בנוסף לכך באותה תקופה הייתה אז אופנה של אמנות יפאנית ש"נתגלתה" ע"י הסוחרים האירופאים ויובאה לאירופה - חלק נכבד ממנה היוו אותם פיסלוני הנֵצקֵה. שארל הקים ארון עם ויטרינה ובו אכסן את פסלוני הנצקה על מצע של קטיפה.
את אותו ארון ויטרינה עם פסלוני הנצקה העניק שארל למשפחה בווינה כמתנת חתונה, באחת מהחתונות. וכך התגלגל לו אותו אוסף יפאני לווינה. אותם חיי אושר וזוהר נקטעו באחת כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בחיים שהפכו להיות קשים יותר ואף יותר מכך אחרי המלחמה כשההון הגדול של המשפחה הושקע רובו ככולו במלוות-איגרות של האימפריה האוסטרו הונגרית, שאחרי המלחמה לא היו שוות מאומה... וכך הפסידה המשפחה מיליונים רבים. הדברים הלכו והידרדרו עם עלית הפאשיזם בכל אירופה, עליית הנאציזם בגרמניה ובסיפוח אוסטריה לגרמניה.
מאותו רגע הוחרם כמעט מידית כל הרכוש. המשפחה נאלצה למכור את חלקה בבנק בפרוטות ללא-יהודי ובני המשפחה נאלצו לברוח מאוסטריה חלקם עזבו אותה עוד לפני ה"אנשלוס". הם נפוצו ברחבי העולם. האח הצעיר ביותר חי בארה"ב שם הוא חי עד היום, אחת מהאחיות התחתנה עם הולנדי לא-יהודי שבנו הפך להיות כומר באנגליה ודה-ואל הכותב הוא בנו. ולמרות זאת אומר דה ואל (בן הכומר...)על עצמו שהוא מרגיש יהודי. (אותו הכומר אמר "קדיש" יהודי על אמו...). לאחר המלחמה הסתבר שמכל התמונות והרכוש היקר שנבזזו הדבר היחיד ששרד בזכות אחת המשרתות הנאמנות שהסתירה אותו, היה אוסף פסלוני הנצקה היפאניים...
צחוק הגורל הוא שאחד מהאחים לאחר גלגולים שונים הגיעי ליפאן, השתקע בה והצליח מאוד בעסקיו. ואוסף הפסלונים היפאני היקר הוחזר בסופו של דבר אליו ולמקור שממנו הגיע וכך בצורה מוזרה נסגר מעגל...
אולי אינני אובייקטיבי כי סיפרתי פה פעמים רבות שאני אוהב ממוארים וביוגרפיות וגם כאן די אהבתי את הספר הזה שכתוב כמו סיפור אישי.

ספר מעניין וסוחף בעיקר לקראת סופו.
אדמונד דה ואל - הסופר, הוא בנו של כומר אנגלי שיורש מדוד רחוק אוסף של פסלונים יפניים מיניאטוריים, יפהפיים ומיוחדים.
הוא מנסה להתחקות אחר הדרך שעבר האוסף המיוחד מיום שנוצר ביפן ועד גלגולו אליו.

סיפור גלגולו של האוסף הוא גם סיפורה של משפחת האצולה היהודית העשירה, משפחת אפרוסי המפוארת שנודדת מהעיר אודסה שברוסיה לערי אירופה השונות ואף ליפן וארצות הברית.

בספר מופלא זה, מתגוללת לא רק סיפורה של משפחת המחבר כאמור, אלא סיפורם של מאות ואולי אלפי משפחות אצולה יהודיות באירופה ודרכם גם סיפורו של העם היהודי בעת המשבר האכזר והנורא שעבר בתחילת המאה העשרים.

החפצים הקטנים הללו כאילו מספרים ופורסים פיסת היסטוריה לא רק של אירופה בעת מלחמת העולם השנייה אלא אף של העם היפני, ומי בכלל התייחס לסבלו של העם היפני או לסיפורו?

אני ממליצה על הספר בחום לכל אוהבי ההסטוריה ולכל מי שאספנות ואומנות יקרים לליבו.

דה ואל מתאר את קורות משפחתו המורחבת בצורה מרתקת.
קורות המשפחה לאורך שתי מאות, בעבודתם, אוספיהם, הסתעפויות משפחתיות וכו'.
הנקודה אולי המרתקת ביותר שתופסת חלק די מרכזי בסיפורו של דה ואל הוא אוסף של מיניאטורות יפניות, נצקה, מניאטורות שנהב שובות.
גודל האלמנטים באוסף איפשר את הגיעו לארונו של דה ואל, היכולות להסתירו בתקופות הקשות, למרות כמות לא מבוטלת של פרטיו.
הספר עורר בי חשק אישי להגיע למוזיאון ויקטוריה ואלברט ולראות במו עיניי את הנצקה המדוברים.

ספורה וגלגולה של משפחת אפרוסי היהודית מאודסה וברדיצ'ב שהשכילה לסחור ולהתעשר עושר מופלג תוך שהיא שולחת זרועות לערי בירה אירופאיות. בני המשפחה מתמקמים בפאריס, בוינה, עושים חיל ומתערים בחברה. על אף העושר והניסיון להתבולל הגורל היהודי לא פוסח עליהם. הספר מספר את סיפורם של בני המשפחה כשברקע אירועים היסטוריים חשובים. לא קל לקריאה אבל מהנה ומסופר בצורה מרתקת.

ספר עטור פרסים, אך בעצם מדובר ב"עבודת שורשים" טרחנית ומשעממת. מדובר בפירוט יתר של פרטים חסרי חשיבות שחוזרים על עצמם שוב ושוב. הכותב אוהב לנסח משפטים מתחכמים ועתירי מונחים ושמות שמכבידים על הקריאה, שמטרתם להציג עצמו כאדם משכיל ולהחניף לקורא שרוצה להצטייר ככזה. לפחות כשמגיעים לפרקים שבהם הנאצים פולשים לוינה ומנשלים המשפחה מנכסיה, אפשר למצוא גם "עלילה", אפילו מעניינת. אבל בזה זה נגמר. אפשר היה לקצר ולהשמיט לגמרי את הפרקים האחרונים מבלי לפגוע בסיפור.