לא לעיתים קרובות, אבל בדרך כלל לפעמים, יוצא ששני ספרים שאני קוראת חולקים נקודות השקה משותפות. טוב, זה לא כל כך חריג, בעיקר אם חושבים שאני בוחרת את הספרים שאני קוראת, ושיש סיבות לבחירה שלי. אז אולי מה שמתמיה זה המיעוט היחסי של צירופים כאלה.
בספר הקודם שקראתי, שקרים של הלב, היתה קייתי צלמת של סרטים דוקומנטריים. גם בעלילות פרומות הגיבורה היא צלמת. סטילס, ולא וידאו, אבל אלה עדיין אמנויות קרובות. קייתי עומדת על דוכן העדים ונאלצת לספר שבשמונה שנים היא אמנם התחילה חמישה סרטים שונים, אבל לא השלימה אף אחד מהם. תמר, גיבורת "עלילות פרומות" מדלגת מפרוייקט לפרוייקט. בכל פעם שהיא "נתקעת" היא בוחרת משהו אחר. הנישואים שלה עלו על שרטון, אז היא התחילה לעשות דוקטורט. הדוקטורט לא מתקדם, אז היא הביאה ילד לעולם (מזוגיות אחרת, לא לדאוג). אחר כך הדוקטורט עדיין תקוע, אז היא עוברת לכתוב רומן, וכך הלאה, קפיצה מנושא לנושא ומפרוייקט לפרוייקט ותחושה אישית וקשה של החמצות. יכול להיות שבזה הדימיון גם מסתיים, ובכל זאת הסמיכות של הדברים, קפצה לי לעיניים.
מה עוד? הורות.
כשנולדה בתי הראשונה הייתי צעירה מאוד ומבולבלת מאוד. הרבה מאוד זמן ייחסתי את קשיי ההורות שלי לגיל הצעיר שבו הייתי. אחר כך ראיתי אחרות, מתחילות הורות מבוססת יותר בגיל שלו ורגוע יותר, אולי עשרים ושבע, אולי שלושים, והנה הן מבולבלות כמו שאני הייתי. ואולי אפילו יותר. תמר יולדת את הבן שלה בגיל שלושים ושש, ותודה לשעון הביולוגי שדחק בה, כי אחרת היא היתה מחכה עוד. והיא מבולבלת מאוד. או לפחות מספרת שהיא מבולבלת. איכשהו במהלך הקריאה היה קשה לי להאמין שיש שם באמת ילד. יש פרוייקט כזה בארצות הברית, שנועד להניא תלמידי תיכון מנישואים מוקדמים מדי והורות מוקדמת מדי. נותנים להורים המיועדים בובה בתור תינוק, והם צריכים לטפל בה עשרים וארבע שעות ביממה, וכך להבין את עומס המטלה של ההורות. בספר נתן המחבר ינון ניר בובת-דניאל לתמר ולבועז. אכן, יש תלונות רבות על טרחת ההורות, אבל לא נראה שבאמת יש שם ילד. דניאל בן שנה וחצי בזמן התרחשות הסיפור. פעוט בן שנה וחצי עושה המון. הגידול שלו הוא לא רק ללכת, להביא, לחתל, להאכיל, לרחוץ. הוא לומד לאכול בכפית ומשפריץ לכל עבר. הוא מתחיל ללכת, והורים שלא שמים לב עלולים לגלות כל מיני דברים שנשארו נמוך מדי וחבל, הוא הופך מגרות וקורע מגזינים, הוא מתחיל לדבר, הוא זז ממקום למקום, בהליכה או בזחילה מהירה, וצריך לרדוף אחריו. בקיצור - פתאום מגלים עוד אישיות בבית. זה לא קורה בספר. בובת-נועם נשאר בובת-דניאל.
רומן.
כמה מקורי זה לכתוב על כותבת במחסום כתיבה? תגידו בעצמכם. בספר תמר מגלה צלמת נשכחת משנות השבעים, שגם לה קוראים תמר, ואת היומנים שכתבה. היא מתחילה מחקר בעקבות היומנים, ואחר כך עוברת לחבר רומן בעקבותיהם. הרומן איכשהו מערבב את שתי התמרות, את הצלמת של שנות השבעים ואת כותבת הדוקטורט המתוסכלת משנות האלפיים, עד שקשה לברור ולגלות מי היא מי.
ולמה בכל זאת?
זה ספר חביב. אני לא בטוחה שהבנתי אותו עד הסוף, אבל הוא חביב. יש בו הרבה משפטים שאפשר לייצא כסטטוסים בפייסבוק. תמר מתוסכלת אבל לא מתבכיינת, והיא מודעת היטב לפלונטרים שבחיים שלה. בגלל זה גם מתאים התסביך שמערבב אותה עם התמר השנייה.
וזהו. חביב. לא יותר, לא פחות.
