אנחנו נוסעות בחזרה לרמת גן במכונית של מיכל. ארבע נשים עייפות מדי, אימהות צעירות באופן יחסי, קורבן של ייאוש מדעת. נילי יושבת לצדה של מיכל במושב הקדמי וחגית ואני מתפרשות מאחור. יצאנו מפגישת המחזור בשלוש וחצי לפנות בוקר. חלק מהאנשים עוד נשארו שם, נועצים ציפורניים מותשות בכורסאות בסלון ביתם של רותי וישראל במושב מעלה דגן, נאחזים בשולחנות בכל כוחותיהם, קושרים את עצמם בעבותות לעבר שאף פעם לא היה קיים, העיקר להימלט, לפחות לרגע נוסף, מהווה שכבר מזמן אינו מבטיח דבר. רובם נשואים, או היו נשואים, לפחות פעם אחת. נישואים מתוצרת איקאה. רובם, כמוני, כבר הורים לילדים קטנים בהרכבה עצמית.
אי-אפשר להימלט באמת. שוב ושוב אני שוקעת מטה כמבקשת להיאסף אל תוך האושר הפושר של אי-הידיעה, להיבלע בזרועותיו, לטמון את ראשי בחזהו ולהרגיש עטופה ומוגנת, לפחות עד שנגיע חזרה העירה. קהות החושים מתפשטת בכל גופי; חידלון חמים, דחוס, נורא ומתוק. אני טיפוס עירוני בכל לבי. בעצם בכל איבריי. אני אוהבת לראות את האוויר שאני נושמת, שמה מבטחי בפיח, כמו שאומרים. לפחות עד גבול מסוים. כשהייתי ילדה אהבתי אזורים כפריים. אני עדיין זוכרת את הנסיעות המשפחתיות לכנרת בשנות השמונים. כביש הסרגל הצטייר בעיניי כשער לעולם אחר, צבעוני ומכושף. דגי זהב קיפצו ושרו בנחלים הרחבים, חיטה צמחה בשדות ירוקים-צהובים שטחנות רוח, שלטו בהם, טירות עתיקות ניצבו במלוא הפאר וההדר על רכסי הרים מושלגים, יערות אפופי מסתורין כיסו את מורדות ההרים. העמק היה ארצם של התמימים. מאז, הטבע דהה, כמו שקע אל תוככי שלכת נצחית. הפשטות הרכה השילה את עורה. בשנים האחרונות אזורים כפריים נראים לי נורא עצובים. גם אני עצובה יותר. הכפר הוא שקר.
"איזה יופי יהיה אם עומר ואיילת יהיו ביחד."
"מה?"
קולה הילדותי של חגית, שנשמע לי כעת מנותק ולא מציאותי מתמיד, פולש בגסות אל תוך מחשבותיי. כעת כבר איני מסוגלת לראות רכסים מושלגים בדרך לכנרת. היום-יום הפך לחזות הכול. עומר – החמור המדופלם שישב בשולחן שהפריד בין נילי למיכל וסירב להעביר פתקים, ושהיום הוא עורך דין, שותף במשרד גורניצקי, רובספייר ושות' ופיזר רושם שהצליח בחיים ועושה הרבה מאוד כסף – ואיילת – הראשונה מהכיתה שלנו שהצליחה לבצע גלגלון מושלם, והייתה הרווקה היחידה שהתייצבה לפגישת המחזור של כיתה ו' שלוש בבית-הספר היסודי ע"ש דוד בן גוריון – השתלטו על הנדנדה במרפסת מיד אחרי ארוחת הערב, ותוך כדי נדנוד קל, קדימה-אחורה, אחורה-קדימה, רעננו את ההיכרות ביניהם. לפני שיצאנו לדרך הלכנו להגיד שלום, היא כבר הניחה את ראשה על כתפו. אני די בטוחה שהיא שכבה איתו בעבר.
"הם מה-זה מתאימים," מיכל אומרת.
"ממש."
עוד רגע הן ישאלו את עצמן או זו את זו איך הן לא ראו את זה כל השנים. נילי תאמר, "ממש מתחת לאף, כמו תמיד..." וחגית תוסיף, "אני כל-כך שמחה בשבילה, מגיע לה, הגיע הזמן..." לרגע קצר אני מעמידה פני ישנה. עדיף שלא אגיב, בטח עוד מעט הן יחליפו נושא. חבל שאני לא יכולה פשוט להיבלע במקום מרבצי. להיעלם. הייתי מעדיפה גם לשכוח את אירועי הערב. למרות שלא היה כל-כך נורא. הגענו באיחור, רגע לפני שכולם התיישבו לשולחן. זה קרה מהר מדי, הגינונים הרגילים; לחיצות הידיים, צחקוקים מעושים, אמירות כדוגמת "לא השתנית", או "כמה השתנית", ו"כמה שרזית, איך עשית את זה?" הומור גרדומים. ומעל לכול שלפוחית לוחצת. כשחזרתי מהשירותים בקושי נותרו כיסאות פנויים. מיכל ונילי לא שמרו לי מקום. אני שוב לבדי. הן יושבות בקצה אחד ואני בשני, מופקרת לגורלי. הפור נפל. התיישבתי בין עומר ליואב נבות. הם הפסיקו לדבר והביטו בי. "תמר! אתה זוכר את תמר?" שאל יואב ועומר ענה, "בטח, איך אפשר לשכוח? לא השתנית בכלל!" הוא הושיט לי את ידו. "אני עומר, זוכרת?" ואמר שבניגוד לחלק גדול מהיושבים בשולחן, ליתר דיוק היושבות בשולחן, שם המשפחה שלו לא השתנה, והעיניים שלו חיפשו משהו על אצבעות היד הימנית שלי שהתקרבה להשיב לחיצה לידו המושטת. "למה לך לשנות את ש..." לא השלמתי את המשפט. בלעתי את המילים האחרונות. קלטתי שהוא מנסה לברר אם אני נשואה. למה שעורך דין ישאל שאלה ישירה? בועז משוכנע שהיכולת לאסוף פרטים כבדרך אגב עתידה להיעלם מהעולם. לרגע רציתי לומר שחזרתי לשם משפחתי המקורי אחרי שהתגרשתי. משכתי את ידי בחזרה.
"כבר חשבנו שלא תגיעו," אמר יואב נבות.
"מיכל וחגית לא יֵוותרו על פגישת מחזור."
הן חיכו לפגישה הזו שבועות. מפלס ההתרגשות עלה מיום ליום. זאת הייתה פגישת המחזור הרביעית שרותי, ישראל ועדנה ארגנו בשנה האחרונה, והראשונה שהשתתפתי בה. בכלל לא רציתי ללכת. יש דברים שעדיף להשאיר מאחור, וחוץ מזה, אני לא טיפוס חברתי במיוחד. אילו האבולוציה הייתה מדע מדויק, הייתי אמורה להיכחד בראשית עידן הפייסבוק. יש רגעים שבהם אני מצטערת שלא הטביעו עלי תאריך אחרון לשיווק.
"מדהים שנשארתן חברות במשך כל השנים האלה," אמר עומר והוסיף שהוא עצמו לא שמר על קשר עם אף אחד מהיסודי. בקושי נשארו לו חברים מהפלוגה בצבא. הוא אמר שלפני שנה בערך, רותי וישראל איתרו אותו בפייסבוק והזמינו אותו לפגישת המחזור הראשונה.
"טוב שלא שינית את שם המשפחה," אמרתי, כדי לא להישאר חייבת. אני לא אוהבת להישאר חייבת. עומר שתק ומזג לי כוס יין. לחיים... לחיים...
"ואת שינית?"
הוא עבר למתקפה ישירה, לא מוותר.
"היום כבר לא צריך להתחתן כדי לעשות ילדים," עניתי ומיד הוספתי התחכמות שמתאימה לבועז, "באקדמיה ללשון אפילו המציאו מילה שמתארת גבר ואישה שחיים יחד בלי נישואים – זוגרים."
"זוגרים? כמו ידועים בציבור?" ספק צחק ספק גיחך.
"בערך."
"את יודעת שמבחינה משפטית אין ממש הבדל בין נשואים, ידועים בציבור וזוגרים..." הוא ניצל את ההזדמנות כדי להפגין את ידיעותיו בספר החוקים שבינו לבינה.
עומר נראה טוב, מוכרחים להודות. בוודאי בהשוואה לגברים הנשואים שהשאירו את הנוצות בבית ובאו למעלה דגן מרוטים אחרי שישי-שבת בחברת ילדים שעדיין לא החליטו את מי הם מעדיפים כמושא לחיקוי: טירנוזאורוס רקס, אימא ואבא או צ'אקי. הוא היה זר לשיחות שהתנהלו מסביב לשולחן, שיחות של הורים צעירים. פטפוט סתמי ולא מזיק על הנקה, טיפת חלב, הפרשות, קימות באמצע הלילה, מוקדי חירום, ציד מוצצים, מטפלות, החלפת חיתולים, מנשאי בייבי ביורן, גירוש מפלצות מתחת למיטה, תינוקות שלא אוכלים ותינוקות עם טראומה משינה, הורים שמביאים את ילדיהם החולים לגן וגננות שמעלימות עין... יואב נבות, למשל, שנראה מבוגר ועייף מגילו, דיבר שעה ארוכה על סוג של מגבונים לחים שגורם לו בחילה, ואמר ששיעור ההתאבדות בקרב אבות גדל מאוד מאז שהגברים הפכו לשותפים בגידול הילדים... עיניו היו אדומות ופניו סחוטות. הוא אכל ספגטי בולונז' במזלג בלבד, ובין ביס לביס נשמע כמו דמות במחזה של סארטר. יכולתי בקלות לדמיין אותו עומד על במה, מגדף את הבורגנות ומנופף בידיו, מסביר לקהל בקול צרוד ובלב רוטט כיצד האבהות שנפלה בחלקו מדגישה את עליבות הקיום. לא אמרתי דבר. ז'אן פול סארטר ואת סימון דה בובואר בחרו שלא להביא ילדים לעולם. אי-אפשר להימלט מהמחשבה שבזכות החיתולים החד-פעמיים הזולת נעשה יותר נוח. גם המִגדר. ברגעים מסוימים, העיסוק בפילוסופיה מזכיר עבודה על פס ייצור. צווארון כחול ועניבת פפיון. הסרט הנע מתגלגל לאיטו, נושא את הרעיונות לעבר סופם המר. אילו הייתי זורקת לשיחה את סארטר או את סימון דה בובואר או כל אליל נוער אחר, בוודאי הייתי זוכה באותם המבטים המופתעים, המתנדנדים בין מבוכה ללעג, שהיו מנת חלקי בעת שלמדתי בתיכון, בחטיבת הביניים ובבית-הספר היסודי ע"ש דוד בן גוריון.
סארטר כתב שכל היחסים בין גברים לנשים מושתתים על סאדו-מזוכיזם. מנומק, כדרכו. פה ושם אני נתקפת בצורך להרצות. לייטמוטיב, אחרי שנים של שתיקה. מבחינת סארטר כולנו דמויות נלעגות. במהלך הארוחה, אחרי שהבטיח שאני נשואה בפועל מבחינה משפטית וככזו לא מסוכנת לו, ניסה עומר להתחיל איתי. הוא מסוג הגברים המבקשים לסלול את דרכם למיטה בעזרת סיפורים קורעי לב על ילדות עשוקה. הוא בוודאי קרא באיזשהו רומן שבכל אישה אורבת משוררת. ספר שכתב גבר, אלא מה. עומר הוא לא אחד שקורא ספרות יפה. סביר להניח שהכיר את הגרסה העממית בנוגע לנשים: קדֵשה וקדושה. זונה ואם. בוני וקלייד. מריה וישו. הוא נושא באמתחתו סט של סיפורים מוכנים מראש, קשים יותר ופחות, תלוי בנסיבות. מבחינתו הסיפורים על הילדות הם בחזקת מס שגברים נאלצים לשלם בכל פעם מחדש כחלק מתהליך החיזור. בניגוד למס הכנסה ודמי הביטוח הלאומי, את המס הזה הוא משלם בשמחה. פותח את סגור לבו ומפזר את תכולתו לכל עבר, כקפיטליסט הגון התורם מכיסו לצדקה.
הוריו של עומר נפרדו לקראת סוף התיכון. גירושים מכוערים בנוסח שנות השמונים. הם צעקו מבוקר ועד ערב. אביו היה חוזר הביתה באמצע הלילה, רחוץ וריחני כאילו לא היה קיץ, כבר עדיף היה אילו נשאר ללון במיטת המאהבת. באחד הלילות, לפני הבגרות בפיזיקה (או לפני הבגרות בספרות, תלוי בקהל היעד), נעלה אמו של עומר את הדלת והשאירה את המפתח בחור המנעול כדי שבעלה לא יוכל להיכנס. אביו של עומר חזר מדירת המסתור בתל אביב, או מאיפה שזה לא יהיה, ומצא את דלת ביתו נעולה. הוא צלצל בפעמון כמו מטורף במשך שעה ארוכה, העיר את עומר ואת אחותו, הרעיד את הבית, וכשאמו פתחה לבסוף את הדלת, הצרחות והאלימות נמשכו עד אור הבוקר. עומר ניגש למבחן בעיניים טרוטות. כנגד כל הסיכויים, למרות הכאב הקשה מנשוא. הוא לא מהטיפוסים שנכנעים לכאב. הוא לא מהטיפוסים שנכנעים בכלל. בכל תקופת התיכון הוא לא הזמין בנות לחדרו. התבייש בהוריו. האשים את עצמו במריבותיהם. וגם חבריו התרחקו ממנו. "יש לי חרדת נטישה," עומר העיד על עצמו, "עד היום בכל פעם שאני מכיר מישהי חדשה, אני מיד שואל את עצמי מתי היא תעזוב אותי..."
הוא ציפה שאנחם אותו, אבל אני ניצלתי את ההזדמנות והתחמקתי לשירותים. "אני חוזרת עוד מעט," אמרתי בחדות, בטון השמור למלצרית עייפה ולא מעוניינת שמתחילים איתה באמצע משמרת. הכיסא כמעט נפל כשזינקתי ממנו. מה הוא חשב לעצמו? הוא באמת ציפה שאפול לתוך זרועותיו, אכנס איתו למיטה מתוך רחמים ורגשות נשיים ואבטיח שלעולם לא אעזוב אותו? אני בטוחה שרבות נפלו בפח הזה. הוא בוודאי לא יודע את ההבדל בין חמלה לרחמים.
בדרך לשירותים פגשתי את מיכל. היא הייתה מלאת התלהבות, פגישת המחזור עלתה על כל ציפיותיה. "איזה כיף כאן. נכון שאת שמחה שבאת?" כל מה שיכולנו לבקש, ואף יותר... כשחזרנו, עומר ואיילת כבר יצאו למרפסת.
"אני כבר יכולה לדמיין את החתונה שלהם," קולה המצפצף של חגית שוב מתפרץ אל תוך מחשבותיי, רוקע ברגליו בתוך ראשי. "היא תלבש שמלה לבנה והוא ילבש חליפה... והאולם... והאוכל... והריקודים... קבלת הפנים... והחופה..." דבר לא יעצור את חגית. קורנת כולה כאילו היא הכלה המאושרת, כאילו זכתה בנעוריה מחדש. פירורי נייר בשלל צבעים עומדים לנשור מהתקרה. הרחבה שלמרגלותינו מתמלאת עשן. האלכוהול כבר עושה את שלו. הריקוד הראשון שמור לחתן ולכלה. הם הושיבו את בועז ואותי בשולחן של כל החברים המוזרים. ההתלהבות שלה מכעיסה אותי. אני מקווה שהרצפה תפער את פיה ותבלע את הרוקדים. אולי יצלמו את הכול בווידיאו. הקשקוש הזה על חתונה מרסק את חומות המגן והביצורים שבניתי סביבי במשך כל הערב. אנשים דוהים ברגע שהסובבים אותם מפסיקים להישיר אליהם מבט. אני מרגישה כך מאז שדניאל נולד. ניסיתי להסתיר את זה מהרגע שהגעתי למעלה דגן. צבעתי את עצמי בצבעים עליזים כבר בשביל האספלט שמוביל לביתם של רותי וישראל. הברווזון המכוער שגדל להיות ברבור ציניקן והפך לאימא אווזה. פופ-ארט מתוצרת רמת גן. גלאם רוק באיחור של עשרים שנה. ממש בית-חרושת לשוקולד שנסגר. פאם פאטאל. די. מספיק.
"הוא לעולם לא יתחתן איתה," אני אומרת.
"למה?" שלושתן שואלות.
"הוא לא יעזוב את החברה שלו בשבילה," אני עונה. בעוד רגע אני בטח אצטער שאני מדברת על עומר ולא על סארטר.
בזמן שעומר ואיילת התערסלו על הנדנדה במרפסת הקשבתי לשיחה בין רותי לעדנה. בועז אומר שאני יכולה להיות מרגלת מצטיינת. פיתחתי את כישוריי בגיל צעיר מאוד. כבר בבית-הספר היסודי הרגשתי שאני מתבוננת בחיים מהצד במקום לחיות אותם. צופה ומתעדת, יודעת על מרבית האנשים סביבי יותר משיֵדעו הם עלי אי-פעם, עוקבת אחריהם מבלי שיעלו בדעתם את האפשרות שאני מתבוננת בהם. מקשיבה.
רותי סיפרה לעדנה שלעומר יש חברה כבר יותר משלוש שנים. בת עשרים ושמונה, גם היא עורכת דין, "ממשפחה טובה." היא חיככה את האצבעות לאמור, כסף, זה לא מה שחסר שם. צעירה מאיתנו בעשר שנים, בלונדינית, וגבוהה ורזה-רזה, מידה שלושים ושש לכל היותר, רגליים ארוכות כמו דוגמנית. הם גרים יחד בגבעתיים בדירת גג חדשה שהוריה קנו לה, והיא רוצה כבר למסד את הקשר, להתחתן, או לפחות לעשות איתו ילדים.
"ואם הוא יתאהב בה?" חגית ממשיכה. היא מעולם לא הייתה רווקה, לפחות לא במובן הבוגר והמדכא של המילה. היא תפסה את בעלה כבר בתיכון, לפני עידן האינטרנט והפייסבוק, בטיול השנתי באילת, כששנות השמונים עדיין היו בסביבה. כך היא בכל אופן סיפרה לכולם בפגישת המחזור.
"את באמת חושבת שהוא יתאהב בה?"
"בטח," חגית עונה. "הכול אפשרי, צריך רק להאמין..."
"למה לא?" מתפלאת מיכל.
אם רק תרצו אין זו אגדה.
בגיל שלושים ושמונה הן נשמעות כצמד תיכוניסטיות מלפני עשרים שנה השוכבות בחדרן על מיטה עם מצעים ורודים ומפנטזות על החתיך של השכבה. לבושות בתלבושת אחידה. הבנאליות של הרוע. מציירות לבבות אדומים על דפי נייר ריחניים וכותבות "איילת + עומר".
אני לא יודעת מה לומר, ואין לי שום חשק או עניין לומר משהו. אני רק רוצה שנגיע כבר בחזרה לרמת גן. אני לא רוצה להישמע מרירה. או מתנשאת. או להיות רעה. ברור לי שעדיף לשתוק, לאטום את פי בסורג ובריח או לפחות לצנזר את עצמי. ברקע רוד סטיוארט שר: "Baby Jane... I know a secret about you…" שלושתן ממתינות לתשובה וגם רוד סטיוארט לא בדיוק עוזר. אולי גם הוא ממתין לתשובה. בסופו של דבר אני אומרת שלדעתי עומר ואיילת ייסעו לבית שלה וישכבו, ושעומר לא יישאר לישון, אלא ייסע ישר למשרד, ומחר יספר לחברה שלו, האישה שהוא גר איתה ורוצָה יותר, שהוא היה שיכור ולכן, בתור מבוגר אחראי, הוא החליט לא לנהוג ונשאר לישון אצל רותי וישראל על הספה. או שיגיד שפגישת המחזור התארכה עד אור הבוקר, והוא לא רצה להיות הראשון שקם והולך... או איזה תירוץ שקוף אחר. אבל החברה שלו תאמין גם הפעם, כי יותר נוח להאמין. ככה אנחנו. מאמינות בכל פעם מחדש, בדיוק כמו שאיילת מאמינה שיש לה איזשהו סיכוי, שיש לה איזושהי משמעות בעיניו ושהיא לא סתם עוד זיון על הדרך, סידור חצי קבוע במקרה הטוב, אחת מִני רבות, נחמה אחרי פגישת מחזור... וכאן אני עוצרת את הנאום. החברה של עומר בטח תרגיש שהיא לא בסדר כשהוא יספר לה שהמסיבה הזכירה לו את המריבות של הוריו. היא תכעס על עצמה שלא הייתה שם, לצדו.
לא סיפרתי להן שעומר ניסה להתחיל איתי בארוחת הערב. לא היה טעם. וגם כעת אני לא מספרת. אני שונאת שנשים מוכרות את עצמן בזול. איילת אפילו לא הייתה העדיפות הראשונה שלו. היא נראית נחמד. טוב יותר מרוב האימהות בפגישת המחזור. חלקן איבדו כל קשר לגופן, כמו עקרות הבית הענקיות והנואשות בתוכנית של ריקי לייק. נראות כמו בתים שצימחו רגליים, תוצר של קבוצות רכישה או עסקאות פינוי-בינוי. בחור כמו עומר לא יעזוב בשביל אחת כמו איילת את הסופר-מודל שלו, הצעירה ממנו בעשר שנים. אין צורך לקרוא את המדריך השלם לדיור מוגן כדי להבין את זה.
ארבעתנו שותקות עד שאנחנו מגיעות למרכז. בכניסה לרמת גן חגית אומרת שהיה מאוד כיף ושהיא כבר לא יכולה לחכות לפגישה הבאה. רחוב ז'בוטינסקי נפרש לרגליה כמו שטיח אדום בתוך ערפל סמיך. עיניה החומות של חגית שוב הופכות לחולמניות, בדיוק כמו כשדיברה על עומר ואיילת. בעוד רגע יתעופפו לה גִצים מהעיניים מרוב התרגשות. פגישת המחזור הייתה בסך הכול ההקדמה לתוכניות היותר גדולות שלה. שוב נראה שאי-אפשר לעצור אותה. "בעוד שנתיים כשנהיה בנות ארבעים," חגית אומרת, "אני רוצה שכולנו ניקח חודשיים חופש, שלושה חודשים, וניסע לטיול מסביב לעולם. נתחיל בלונדון ומשם לפריז... ואחר כך נטוס לניו יורק... וריו..." היא לא הייתה בפריז כבר שנתיים.
אני בוהה בבניינים המתפוררים של בני ברק שלשמאלנו. השכינה מסתתרת מאחורי קירות מפויחים. אני לא רוצה לקלקל שוב את המסיבה המתהווה. חגית ממשיכה וממשיכה. היא מסוגלת לדבר במשך שעות על נסיעות לחו"ל. היא צוברת נקודות בתוכנית הנוסע המתמיד, ותאוצה. בעוד רגע היא תשבור את מהירות הקול. נילי עוצרת אותה ברגע האחרון, לפני שהיא מתנגשת במגדל הפיקוח. "אני לא יכולה לעזוב הכול ולקחת חודשיים חופש," היא אומרת בטון שמזכיר חריקת בלמים. "וחוץ מזה לא כולנו מיליונריות כמוך..." חגית נראית אובדת עצות. היא מצמידה את רגליה כמו בדייט רע, מתכנסת בתוך עצמה לרגע אחד עד שהיא מוצאת פתרון. "אז אולי ניסע לסופשבוע לאילת, למלון, או לצימר בצפון..." היא מעלה הצעת פשרה. ממש נחיתת אונס.
*
אני נכנסת הביתה. הסלון חשוך באופן מפתיע. בדרך כלל בועז שוכח לכבות את האורות בבית. בועז ודניאל ישנים עד מעל הראש. אני מדליקה את האור. על השולחן מונחת השקית עם הבגדים שבועז קנה לדניאל בשישי בבוקר. "שתי חליפות בתשעים ותשע. ארבע במאה של הבגדים. מבצע סוף עונה בשילב..." הוא סיפר בגאווה. בועז מקפיד מאוד בבגדים המחויטים שהוא לובש לעבודה, הוא מסוגל לשאול אותי שלוש פעמים אם חולצה מסוימת מתאימה למכנסיים, אבל כשזה מגיע לדניאל הוא מתנהג כאחרון המתכנתים ותוך כדי כך מעניק משמעות חדשה לביטוי "קורבן אופנה". בימים שאני לא מכינה את הבגדים מראש אי-אפשר לדעת באיזו תלבושת דניאל יגיע לגן: חליפת צפרדע ירוקה, שמלות שיפון דקות בקור פריזאי או כל מתכון אחר לדלקת ריאות, More is Less והכול הולך... "כשאתה מלביש אותו תחשוב על עצמך. אתה היית הולך לעבודה לבוש במכנסיים חומים עם פסים כתומים וחולצה ירוקה עם הדפס?" אני משתגעת בכל פעם מחדש.
לפני שיצאתי ביקשתי מבועז להכניס את הבגדים החדשים לארון. מעט מאוד השתנה מהתקופה שהגברים נהגו להשליך את הטרף בכניסה למערה בשובם מהציד.
אני חולצת את נעלי העקב, מתיישבת מול המחשב, רק כדי להיכנס לעניינים, ומתחילה לקרוא את הפרק הראשון של הרומן שאני כותבת. הפרק נפתח בציטוט מתוך יומניה של תמר ורד: "בילדותי דמיינתי שוב ושוב את אמי ואת עצמי כתלמידות של אבי..." אני מדליקה סיגריה. בועז שונא שאני מעשנת בבית. אני פותחת את החלון, הריח יתפזר לפני שהוא יתעורר.