תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור

עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.

הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.

ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:

"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.


"החיה שבים?" התפלאתי.


"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.


"מה זה טרמינלית?" שאלתי.


"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."


"אז תפסיק לעשן." הצעתי.


אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)

להמשך הביקורת >>
http://books-co-il.blogspot.com/2011/04/blog-post.html

רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!"
yle="text-align: right;">ספרים מומלצים | ספרים חדשים: מרפסת מול הים / רמי בר-אדון

אירמה / משה מילר
אירמה היא אישה חכמה, שיודעת להשתמש בתושיה ובנשיות שלה לטובת קידום עניינים חשובים. אני חושבת שיש בהחלט מה ללמוד ממנה, והיא בהחלט יכולה להיות דמות המהווה השראה בחיים, בייחוד של נשים. אבל לא רק, משה מילר, נשוי לביתה של אירמה, אהב כל כך את הדמות ואת מטבעות הלשון המשעשעים בעברית הקלוקלת שלה, (כמו שהוא קורא לשפתה אירמאנית) עד שכתב את הספר הזה, והאמת – אי אפשר שלא לצחוק בקול רם מהשגיאות החינניות שלה.
אירמה מתחילה את מסעה, ברדאוץ, בוקובינה, שהיתה פעם טריטוריה אוסטרית אבל שייכת לרומניה, בדרכה לבוקרשט ללמוד. פרה-מלחמת העולם השניה.
"חיכוך גלגלי הקרונות במרווחים שבין חיבורי הפסים משמיע צליל מונוטוני, ודהרת הרכבת נושאת עמה מנגינת נקישות קצבית, הנדמית באוזני האישה כחזרה מתמשכת על ראשי התיבות של תאגיד הרכבות הרומני – 'קלאה פראלה רומניה': צ'ה-פה-רה, צ'ה-פה-רה"
הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה עוד באירופה. החלקים בהם המספר מספר, כדוגמת הציטוט הנל מעמ' 17, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, שהזכירה לי לפעמים את תחושת המתק שהייתי מקבלת מהשפה כשקראתי ספרים של עמוס עוז.
החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין, שאירמה והמשפחה נהגו להסב את טיולי השבת המשפחתיים שלהם בארץ סביבם. "בגלל כל המשפחה עכשיו יחד ביזראל היינו רואים אחד לשני הרבה, ומתי לא רואים מדברים הרבה בטלפון. אפילו שכולנו עבדנו הרבה שעות, הוויקאנד עשינו כל הזמן ביחד". (עמוד 41). עצם העובדה שלא היה סיפק בידה ללמוד עברית כיון שישר שהגיעה לארץ החלה לעבוד "בבנגדם" (בנק הדם) בקפלן, אבל זה לא עצר בעדה, ולא אכפת היה לה שכולם "עושים סהוק" (עושים צחוק) מאיך שהיא מדברת.
משה מילר רוקם ביד אמונה בהרבה חוטים עדינים את סיפורה של אירמה ומשפחתה באירופה. היא ואחותה גרו במרכז בוקרשט ולכן ניצלו מפשיטות ופוגרומים, אבל משפחתה היתה פחות ממוזלת ובני המשפחה נתפסו ונשלחו למחנות עבודה מאמללים.
אירמה משמתמשת בתושייתה הרבה, ומנתבת התאהבות של קצין בה, לחילוץ משפחתה ממחנות העבודה. בעלה סנדו, שהינו פעיל בתנועה קומוניסטית נחקר פעמים אינספור עם התקדמות המלחמה, לאחר שהולאמו נכסיהם, הם נאלצים לחלוק את דירתם עם משפחה שצוותה אליהם, וצוטטה להם בכל צעד, יחד עם שוערת הבניין שמדווחת על כל צעדיהם ל"סקוריטטה", "החיים התנהלו כמלחמת קיום במציאות הזויה מאוימת תדיר, שרק תקווה אחת נותרה בה: העליה לישראל" (עמוד 186)
ולמרות שבני משפחתה מקבלים אישור עלייה לארץ אירמה סנדו וביתם מיקה, נאלצים לחכות שנים נוספות כדי לקבלו.
יום אחד, היא מקבלת מכתב, בטעות לכתובת אמה, שבה מופיעים 4 שמות מאושרי עליה לארץ, אמה, היא בעלה ובתה. "היא התיישבה בעודה רועדת, על כיסא סמוך וניסתה לעכל את המתרחש. איך זה יכול להיות? הרי סנדו נתון במעצר, ואין סיכוי שה'סקוריטטה' יאשר את יציאתו מרומניה. קיימת אפוא רק אפשרות אחת: אירעה כאן טעות בירוקרטית. נתק ביד ימין שהנפיקה את התעודות ליד שמאל, המשחררת את סנדו לחופשת בית קצרה מה'מעצר לצרכי חקירה'...במהרה הגיעה למסקנה המתבקשת:...צירוף המקרים הנדיר מכתיב רק אפשרות אחת: היום יוצאים מרומניה!". (עמוד 193)
אבל זה כמובן לא כל כך פשוט, למרות האישור הנכסף יש צורך באישורי יציאה מרומניה, וכניסה לארצות שבדרך, כסף וכו'... אירמה חושבת מהר, והמשפחה יוצאת להרפתקת הרכבת של חייהם, בדרכם הנכספת לישראל, אפילו ש"ביזדראל הכל דזרט ואין אפילו עץ אחד לתלות את עצמך".
מאותו רגע שהם יוצאים לדרך, אני בולעת את הדפים ואחוזה בהם כמו בסרט מתח משובח, שבו אי אפשר לצאת מהסיפור עד שזה לא מגיע לפתרונו.
אירמה, ספר חדש שיצא בהוצאת רימונים, מפתיע ברמת הטיב שלו, והקתרזיס שהוא מספק. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה.
יצאתי בתחושת התעלות בסופו. מומלץ בחום רב!

נסיכת הסטוצים – לילי ברגמן
הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן...
היא כל כך נואשת, שכשהפסיכולוגית שלה יעל מציעה לה סטוץ כדרך לפתור את הקונטרול פריקיות באישיות שלה, במיוחד לכל הקשור בהתקדמות במערכות יחסים, היא למרות ההיסוסים קופצת על ההצעה.
המועמד לא מאחר להגיע, והוא למרות שנתוניו החיצוניים מבטיחים (רופא וכאלה) היא שומעת עליו דברים מבאסים מהחברה הכי טובה שלה, שהיא גם קולגה שלו. ניר לעומת זאת, מצליח להפריך לאט ובלי להיות מודע לכך, את כל הפחדים והמשוכות שהנסיכה מציבה, ומבלי משים מצטייר יותר ויותר כאביר הקלאסי, או כמו שהיא קוראת לו בסיפור – רופא וג'נטלמן, או בהזדמנות אחרת רופא קפה (המשקה האהוב).
ניר מציע לה לקפוץ בספונטאניות לוינה וזה מקפיץ לגיבורה שלנו את השדים המשפחתיים של אביה ניצול השואה, ובד בבד עם הקלילות של הכתיבה, ההומור, והמותגים השזורים, קצת כמו קארי ברדשו בסקס והעיר הגדולה, הגיבורה שלנו מתמודדת עם הנושאים המכאיבים של זהותה, האישית, הלאומית והנשית תוך הומור אירוניה, קלילות ואופנתיות. או בקיצור המרכיבים הקסומים שעושים את האישה.
כמו תמיד, בספר, מה שמעניין הוא פחות על מה נכתב אלא איך נכתב, וכאן היופי של העט הקלה של לילי ברגמן נכנס למשחק:
היא מתיישבת בבית קפה – לשתות את הסם המרגיע – קפה, ונתקלת במלצרית עם קול באריטון גברי שפוקדת עליה לפנות את המקום השמור שהתיישבה בו והיא נעמדת על הרגליים האחוריות:
"תשמעי, גברת מלצרית אינטרנשיונל... את לא תלמדי אותי מה זה קפה אמיתי,ומה לא! זכותי להזמין מה שבא לי ואיך שבא לי. התפקיד שלך הוא לשרת אותי, ולהגיד תודה, סליחה ובבקשה! ואם כבר מדברים על שירות, אז למען הסדר הטוב, יש לי הצעת ייעול - למה שלא תתחילו ללכת עם תגים שיצויין בהם הג'נדר שבו אתם נמצאים בכל רגע נתון? זה מאוד יקל על הלקוחות הנבוכים להחליט באיזה שפה לפנות אליכם! ובכלל איך הגעת לעבוד כאן? אני משערת שהיתה מודעה בעיתון דרוש/ה מלצר/ית והגעת למסקנה שאת שאתה עונים על כל הדרישות..."
לפתע באמצע הספר ההילוך של הסיפור הופך מנסיעה עירונית לנסיעה על הכביש המהיר, ואני נאחזת בדפים ובשטף של המילים, כשאני יושבת על כסא לא נוח, והספר מונח לי על הברכיים.
עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם.
ישנם קווים אוטוביוגרפיים ברורים ברומן נסיכת הסטוצים, גם אם הסיפור כולו בדוי: הסופרת חייתה בווינה שבע עשרה שנה ושימשה כתבת בכירה מטעם "ידיעות אחרונות" שם, עבודה שאפשרה לה לראיין נסיכים, שליטים, מנהיגים, וגם ניאו-נאצים ונפגעיהם. גם היא כמו הגיבורה בת לניצול שואה, שהיה באושוויץ ובמאטהאוזן. מכאן והלאה הכל בדיה. או שלא.
נתקלתי בספר הזה, פעם בחנות, ועלי להודות שהשם לא פיתה אותי לקנות. כמו באמרה הידועה, הפעם הקנקן לא מעיד על תוכנו - דרך המקרה ואזכור בסופשבוע של מעריב, הוביל אותי בחזרה אל הספר הזה ואני רוצה להגיד שאני דווקא שמחה. הקלילות של הטקסט מחד והעומק שלו מאידך יחד עם פרצי הצחוק שהוא מדי פעם מביא על הקורא, יעשו את הספר הזה שווה את הזמן שהוקדש לו.

סופרת ישראלית שחיה באמריקה, (פסיכולוגית קלינית) - קודם כל טוב לראות את עושר השפה וזה שהריחוק מהארץ ומהעברית לא ייבש אותה - להפך.
וזה שהיא פסיכולוגית קלינית - מאפשר את העומק וההבנה של חלומות, פירושם ואיך הם משתלבים עם הגיבורים שלה.

סיפור על ישראלים שעשו זאת בעמק הסיליקון.
מענין שדוקא הכסף או העושר הם לא גיבורים ראשיים, אלא דוקא הסולידאריות הישראלית, אחד לשני - בגולה. מעין קיבוץ על הפאן החיובי, של ערבות הדדית.
מעורר געגעועים למה שהיה פה פעם, להחיאת המונטין שלנו בעיני עצמינו..

ויש את הרובד האומנותי, אישה שחווה כמו הכנה לפליטת היצירה האומנותית, ברגע שהיא נמצאת ברגע האמת מול קהל כעין בלאקאוט
"שיטפון של משפטים סתומים חדרו למרכז התודעה שלה ומחקו בעוצמה אדירה את המציאות" (128).
מתברר שכל אלה הכנות לא לחידוש סיפור אהבה ילדותי אלא להתפרצות היצירה. אותה הלחנה שלא העזה מאז ילדותה, הן כאדם והן כאישה, שלא האמינה בעצמה מספיק, פתאום מלחינה, זוכה בפרס ראשון בתחרות, ומתחילה להופיע לצידו של מנצח מהשורה הראשונה.
הספר מטפל בכל ההכנה הנפשית לשבר ולפרץ האומנותי - שהתתממש באומנות במקום באהבה הגשמית.

מעורר השראה!

ראיתי את הפרק הראשון של הספר. מה אני אגיד לכם? הוקסמתי.

רצתי לקנות.

תמיד שנותנים ביקורת על ספרים נותנים את מה שכתוב בככריכה האחורית. תמיד זה משעמם אותי - כי הרי נושא הספר הוא משני. מה שמשנה זה איך הוא נכתב. לעניות דעתי כמובן. אז אני אביא כאן את הדברים שהקסימו אותי.. כיון שאת הביקורות הכריכות האחוריות ואף את הפרק הראשון מהספר תוכלו לקרוא בלינקים.. הפרק הראשון של שער הרחמים כאן..



אז הנה הקסם בעיני - הילד אברם ומחשבותיו:

אמא מסמנת לי לבוא לשבת לידה. אמא שוכבת. עיניים עצומות. שיער שחור מפוזר על הכרית. הפנים שלה חרושי קמטים כמו שאומרים. אני חושב על האמירה הזו קצת. אמא שלי כמו אדמה רכה שחרשו לה את הלחיים ואת המצח. איזה סוס הוביל את המחרשה על הפנים של אמא שלי. או אולי היה זה חמור? כשהעיניים של אמא שלי נפתחות הן קטנות כמו אפונים שמציצים מהאדמה. קטנים ושחורים כמו השיער שלה. כל יתר הגוף של אמא שלי מכוסה בשמיכה. לפעמים כל הפנים שלה עם הצוואר נראים לי כמו שיח שבקע מהמיטה.



הנה עוד קסם - אברם הזקן מדבר על צעירותו:

בריא אני לא. חושבים שספורט יפה לבריאות. בוקרא פיל מישמיש. בטח לא כדורגל. אני פגוע בברכיים, ברצועות, בגידים, בעצמות שנשברו בכמה מקומות וכל שנה בחורף כואבות בדיוק במקומות שנשברו. ובגלל משמעת המים שהייתה לנו בפלמ"ח גם הכליות שלי פגועות. במילים אחרות: דיסקוס מיניסקוס אולקוס ושלוש בנות. בדיחה טובה, מה? כשהגוף כואב הוא מושך את תשומת ליבי. כשהוא כואב מדי הוא מאבד אותה, כי אני יודע להתנתק מהגוף ולשקוע בעולמות אחרים. נו, בגילי, אם אתה קם בבוקר והכל בסדר, אתה מרגיש טוב, בכושר ולא כואב לך כלום זה סימן שאתה מת. לא בשביל זה אני נוסע לפגוש את אלוהים.