דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך. אני כבר כמעט מוסלמי כמוהו, ופתאום הוא ואמא שלו עוזבים אותנו. פתאום הם אורזים את הבגדים ומתכוננים ללכת. אני שואל את עאטף, "למה אתם עוזבים?"
הוא אומר, "לא יודע, אמא לא מגלה לי."
כואב לי. אני מתבייש לשאול את אמא של עאטף אבל הכאב גדול יותר מהבושה. אז אני הולך להודא ושואל, "למה אתם עוזבים?"
הודא לא עונה. היא אפילו לא מסתובבת אלי. אני ממשיך לדבר אל שמלתה השחורה, "את כועסת?"
עכשיו היא מסתובבת בבת‑אחת כאילו מישהו שחרר קפיץ שהיא תלויה עליו, "לא, יא חביבי."
"אבל עאטף הוא כמו אח שלי הגדול."
"אתה לא יודע מה אתה מדבר."
"בבקשה, אל תלכו. אני אוהב אתכם."
"אבא שלך דורש שנעזוב."
"אבא שלי?" אני נדהם. אני יודע שאין טעם ללכת אליו. הוא חונק אותי במבט שלו ולא אומר מילה.
אבא שלי קורא לעאטף פרא אדם. תמיד אני חושב שזה מתוך חיבה. יכול להיות שלא?
אמא ישנה בפינת החדר. כאילו לא אכפת לה. אתמול שמעתי אותה אומרת לאבא משפט שלא הבנתי. אלוהים ישפוט ביני ובינך. מה, הוא גירש אותה? היא אמרה פעם או פעמיים את המילה הגר. אבל היא יודעת טוב מאוד שעאטף אצלנו לא גר. אבא עובד ואני לא יודע איפה. אולי קשה להם לראות את הודא ואת עאטף עוזבים. גם לי זה קשה. למה אף אחד לא אומר לי?! אולי גם אני רוצה לישון? או לצאת? הודא מתקשה כמו קליפה של עץ. אבל לפני שהם עוזבים אני רואה שהלחי של עאטף רטובה. אני רץ אחריהם ובוכה. הם צועדים קדימה. הודא מגבירה את הקצב ועאטף נסחב אחריה. אני רץ אחריהם ונופל. ישר עם הפנים בחול. בתוך האבק שמתרומם אני כמעט תופס לעאטף ברגל, ואני קם ורץ אבל הם הולכים מהר יותר ואסור לי להתרחק כל כך מהשער של שערַים. בגלל זה אני רק עומד שם וצועק, כאילו מחזיקים אותי בחבלים, "תחזרו. אני בטוח שאפשר להשלים..."
*
"הדרך חכמה יותר מההולכים בה," אבא שלי אומר. אני לא מבין את זה אבל אני בטוח שזה משפט חגיגי. אבא שלי אומר שזה פתגם ערבי. אני הולך לבית הספר ומנסה לבדוק אם הדרך חכמה יותר מההולכים בה. הדרך עשויה מחול. החול נעשה קצת קשה מרוב שדורכים עליו. בצדדים החול רך יותר. האנשים עשו את הדרך ברגליים שלהם.
הדרך לעממי ארוכה. בסוף השכונה עוברים שער ומגרש גדול, ואז מגיעים. אני מתכונן ללכת לבית הספר עם טליה ועמוס. אלה הם השכנים החדשים שלי. אמא לא יכולה לבוא איתי, את זה אני כבר יודע. הדרך ארוכה ואני עוד לא מכיר אותה. אבל אבא מפתיע אותי בבוקר ואומר שביום הראשון של שנת הלימודים הוא בא איתי. אני שואל את אבא אם השער שבקצה השכונה שלנו הוא שער הרחמים. אבא אומר שלא, ששער הרחמים זה בירושלים.
"אבל הוא גם בשיר," אני אומר לו.
"זה לא סתם שיר. מה ששמעת אלה זמירות של בית הכנסת, ודרך שער הרחמים יבוא המשיח," אבא אומר ונותן לי יד. כף היד שלי הולכת לאיבוד בתוך כף היד שלו.
אבא שר בקול חזק את השיר של שלום שבזי, "נראה בני ציון שהם עם בבליים, יבנה וציפורי ושערַים וירושלמיים." ככה אנחנו עוברים את הדרך הארוכה.
אני שואל, "אבא? פתח תקוה זה לפני ירושלים?"
"לא, פתח תקוה היא בכיוון ההפוך לירושלים מהבית שלנו. למה אתה שואל?"
"כי ככה זה צריך להיות," אני עונה לו ומנסה לנער את החול מתוך הסנדלים, "נכנסים לירושלים דרך פתח תקוה ויוצאים דרך שער הרחמים."
*
אני חוזר מבית הספר, וכבר בדרך שכנים אומרים לי לרוץ לקרוא לעזרה. אבא שלי בצרות.
"תבואו מהר, אבא שלי לא נושם," אני צועק עם כל האוויר שיש לי אל האנשים של מגן דוד אדום ברחוב מנוחה ונחלה.
"חברה קדישא זה ברחוב עזרא," אומר אח מהתחנה. יש לו אף כדור ושפם שחור. כואב לי בחזה. אני רץ משכונת שערַים בכל הכוח. אני הכי מהיר ברחוב שלי, ובכל רחובות יש רק אמבולנס אחד. בגלל זה שולחים אותי לקרוא לעזרה.
"אולי תצלצל אליהם בטלפון?" מציע אח אחר לאח עם השפם.
"המספר שלהם זה 222."
אני מרגיש שהם לא כל כך רוצים לעזור.
"אבא שלי קבור!" אני אומר להם בין הנשימות ששורקות לי מהגרון. אני לא בטוח ששומעים אותי.
"ילד, אם אבא שלך לא נושם ואבא שלך נקבר, אז מה כל כך דחוף?" מישהו מהם מנסה לצחוק. אבל אבו‑שפם מבין אותי.
הם נכנסים לאוטו ונוסעים. אותי שוכחים. אני רץ אחרי האמבולנס. הצפירה מחרישה לי את האוזניים. האמבולנס עוצר ליד בור עמוק. "זאת מפולת." אני שומע קול צועק. אני יודע שאבא שלי בפנים, שהוא זה שחפר את האדמה החוצה. עכשיו האדמה חוזרת למקום שלה. אני נדחף בין האנשים להציץ. אני רואה רק אדמה.
אבא ומותק עובדים בחפירות. הם חופרים בורות ספיגה. הם חופרים בור עמוק, בונים כלובים מעוגלים, שותלים אותם עמוק עמוק בתוך הבור ומכסים אותו בבטון. משאירים פתח לניקוי. ככל שהבור נהיה יותר ויותר עמוק הם נהיים יותר ויותר קטנים, עד שהם כמו שני גורים בכלובים שלהם למטה. הם מציצים מלמטה ורואים את האדמה נשפכת מהשמים. מותק נבהל ומתכופף. אבא נשאר לעמוד כדי לקבל את פני האדמה. האדמה נשפכת מהר ומכסה אותם לגמרי. אנשים מתחילים לחפור. כל מי שבסביבה חופר. האמבולנס צופר. הנשימה מתיישבת לי שוב סביב הלב, ועכשיו גם אני חופר כמו משוגע. אבל מזיזים אותי הצדה, כי אני חופר בידיים ובציפורניים וזה לא עוזר. לאט לאט מתגלים הפנים של אבא שלי. פירורי עפר תלויים לו על השערות של הנחיריים ועל השפם. הוא לא פותח את הפה ולא זז.
האנשים חופרים לו עד המותניים ומשחררים לו את הידיים. הוא מזיז יד אחת ומניף אותה למעלה כמו דגל. הפנים שלו נשארים קפואים. עכשיו מתחילים להתגלות הכלובים בשולי הבור והבטון שעוטף אותם. הם מגיעים לאזור הברכיים של הפסל שהיה פעם אבא שלי ואני רואה את הגב של מותק. פתאום כולם סביבי צועקים. הם חופרים יותר מהר ויותר מהר. הם צועקים, "מותק! מותק!" אבל אין לזה אותו צליל כמו שיש לקול של אמא שלי כשהיא קוראת לי מותק. האנשים מסביב מכים על האדמה או על הראש שלהם. מותק שבור לגמרי, הגוף שלו מקופל לשניים. האנשים אומרים שאין לו רוח חיים. למרות שאת הגוף של אבא שלי רואים, לא רואים אם יש לו רוח חיים. אבל כשהחופרים מגיעים לו עד הקרסוליים הוא מכופף את הברך של רגל שמאל ומחלץ בכוח את מכנסי החאקי הרחבים ואת הנעליים הכבדות עם השרוכים בצבע אדמה. אחר כך כולם מושכים אותו החוצה וגם רגל ימין משתחררת. אני מנסה להציץ בין האנשים, משוכנע שהוא לא חי גם כשהאנשים מושכים אותו לתוך הפה של האמבולנס. הוא לא מסכים. הוא מנער גם אותם מהשרוולים של החולצה שלו כמו את הפירורים של האדמה. הוא אומר, "למותק אני לא יכול לעזור, אני הולך לקחת את אברם הביתה." אברם זה אני, הבן שלו. אפילו שהוא נותן לי יד והולך איתי אני לא מאמין שהוא חי.
בלילה אני מתעורר כמה פעמים מהבכי של עצמי. אני צועק, "אבא, אבא." אני רוצה שהוא יראה לי את הרוח חיים שלו. בהתחלת הלילה אני רואה שהפנים שלו מכוסים בעיתון. בחושך מאוחר הוא פסל מבטון.
*
למיטה שלי יש קפיצים מברזל. גם השלד שלה מברזל. המיטות של כולנו עשויות מברזל. אלה מיטות לכל החיים, ככה עמרני אומר לנו. המזרן שלי ממולא קש. הגוף שלי שוקע במרכז המזרן, וככה המיטה שלי הופכת לקן. אני אפרוח קטן וצהוב, ככה אמא תמיד אומרת לי. גם הקול שלי כמו של ציפור. הילדים בשכונה קוראים לי ציף. הילדים בשכונה צוחקים עלי בגלל הקול שלי. אם בלילה אני מצייץ, אני מושך את השמיכה עד האף ומחביא את הציוצים שלא יברחו החוצה. אני מתחבא מערבים שנכנסים לבתים ושוחטים משפחה שלמה. הלילה אני לא מצליח לישון, כי אם הם יבואו אבא לא יקום. הוא שוכב כמו מותק, רק שמותק שוכב מתחת לאדמה ואבא שלי שוכב מעל האדמה.
"אבא, אבא, אני רוצה את אבא."
"ששש... ששש... שְרָעי נִישְׁט."
זה הקול של אמא. כולנו ישנים באותו חדר - אבא, אמא ואני. אמא חולה. הרבה שנים היא חולה. מאז שאני מכיר אותה היא חולה. הרופא אומר שהלב שלה מפרפר בפנים. אולי הלב שלה רוצה לצאת.
הלב של אמא ציפור כלואה.
כולנו חורקים על הקפיצים של מיטות הברזל שלנו כשאנחנו מסתובבים מצד לצד. מסתובבים מתוך שינה. שקט. דממה. אני מסתובב הרבה יותר מהם. אני מסתובב כמו פוֹרְפֶרָה. הסדין הלבן נתלש משולי המזרן ונכרך סביבי כמו תחבושת. האפרוח שלי הלילה פצוע ולא יעזור לי שום צעצוע.
*
כל הלילה אני שוכב במיטה ולא נרדם. עייף ובוער. העיניים שורפות לי כמו גחלים. המים הבוכים לא יוצאים כדי לכבות אותן. בסוף אני נרדם על הגב עם העיניים למעלה, וככה אני גם מוצא את עצמי בבוקר.
אני חולם שאלוהים בא אלי ואומר לי מרחוק, "אל תיזָכר! אל תיזָכר! אלתי זָכֵר אלתי זָכֵר." הקול הולך ומתקרב, הולך ומתחזק, עד שאני שומע אותו מתחת לחלון שלנו. אני רוצה לשאול אותו מה לא לזכור ואם זה קשור למותק ואיזה מין שם זה מותק, כי גם אמא קוראת לי מותק לפעמים. אבל היא אומרת שזה לא קשור. מותק שעובד עם אבא נולד עם השם הזה בפולניה, ולי היא קוראת מותק כי אני מתוק. אמא אומרת שאני הנַכְתִיש שלה. שזה המנה האחרונה.
אני נבהל ואומר את תפילת הבוקר. אולי זה יעזור. מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי ובחמלה רבה אמונתך.
אני קם ומציץ בחלון ורואה איש על עגלה עם חמור מקדימה, ועל העגלה מאחורה יש לו ארגז ומיטה והוא צועק במבטא יידי, "אל תיזכר!" או שאולי הוא צועק, "אלטע זאכן."
*
בבוקר אנחנו קמים מוקדם. צריך ללכת הרבה עד שמגיעים לבית הספר. אמא קמה. השיער שלה פזור והוא מגיע לה עד המותניים. שחור מבריק וחלק. רק בבוקר אפשר לראות את השיער של אמא שלי. ובבוקר רק אני רואה. תיקון: גם אבא רואה לה את השיער, וזה מפני שהיא פותחת אותו מאוחר בלילה. אז היא מושכת את כל הסיכות מסביב לראש ומרשה לו לצנוח לה על הגב. אני אוהב לראות אותה ככה, לפני שהצרות של היום מתנפלות עליה. עכשיו שום דבר לא כואב לה. כנראה הציפור שבפנים ישנה. ואז אני האפרוח שלה. היא שמה חתיכה עבה של חלבה מתוקה, דביקה, נמסה בפה, בין שתי פרוסות לחם שחור ונותנת לי. היא קונה חלב מהעגלה של אבא של אֶתוּל. היא קונה חצי ליטר ומערבבת במים ובאבקת שוקולד, וככה יש לכולנו קקאו בכל בוקר. אמא שלי קוסמת: היא יודעת להפוך שתי כוסות חלב לחמש כוסות קקאו.
לבית ספר אני מקבל עוד פרוסה מהלחם השחור עם החלבה ושני תפוזים. אבא קונה שק של מאה תפוזים בגרוש. רחובות מלאה פרדסים ובעונה אפשר להשיג אותם בזול, ככה הוא אומר לאמא כשהיא נאנחת ושואלת, "איפה אני אשים את השק הזה." אחר כך היא אומרת לי או רק לעצמה משהו שאני לא מבין, "הוא עוד פעם הלך לראות אותה," או, "עוד פעם הודא מַחָה אֶסְמָע?" אבל את זה הוא לא שומע. היא אומרת את זה כמעט בלי קול. אחר כך אמא מחייכת כדי להראות לו שהיא שמחה. עם הקקאו של הבוקר, עם החלבה, הלחם השחור והתפוזים אני מסתדר כל היום. אני לא רעב. אני בכלל לא רעב. אני משחק כדורגל‑סמרטוטים בכל פעם שאני יכול ואני שוכח לאכול.
אני משחק שעתיים בדרך לבית הספר ושעתיים כשאני חוזר. אחרי הצהריים אני משחק עם בוּסי ושלום וכל החברים שלי, שכולם הרבה יותר גדולים ממני. אנחנו משחקים בחולות, ואז אני יחף ובכלל לא כואבות לי הרגליים. אז אני אפילו עוד יותר טוב מאשר עם נעליים. אם נשאר לי זמן אני מחפש ספרים או חוברות על כדורגל, או משהו בעיתונים. אני יודע הכול על כדורגל. אני לא נזכר אפילו פעם אחת ברעב. רק בלילה, אחרי שאמא ממלאת לי מים בפַּיילה ומוסיפה מים רותחים מהקומקום ורוחצת אותי טוב טוב, גם אחרי האוזניים וגם בחריצים של הצוואר, כדי שלא יגדלו לי שם תפוחי אדמה, ואני לובש גופייה של אבא שמגיעה לי עד למטה מהברכיים, ואני שוכב לי בשקט והשינה מאחרת - רק אז אני שומע את הבטן שלי מקרקרת.
*
כשאמא שלי אומרת לי מותק אני נמס כמו חמאה על המחבת. אני אף פעם לא ראיתי חמאה, אבל ככה אמא שלי מספרת עלי לאבא. חמאה זה מאכל שיש רק לאנשים עשירים.
היום אמא ואבא הולכים לבית הקברות עם כל העשירים, להלוויה של מותק. אנחנו גרים בשערַים. שערַים היא שכונת התימנים. בשכונות של העשירים גרים אשכנזים מפולניה. אמא אומרת שמותק לקח את אבא לעבוד איתו כי גם אבא אשכנזי.
אני שואל את אמא, "אם אנחנו אשכנזים, למה אנחנו לא גרים איפה שמותק?"
אמא עונה, "אנחנו כל כך עניים עד שרק בשכונה של התימנים, שהם הכי עניים בארץ, מסכימים להשכיר לנו חדר." זה חדר שאין בו מטבח, אין בו מקלחת והבית שימוש שלו בחצר.
אני שואל את אמא, "אם מותק עשיר ואנחנו עניים, איך זה שאבא ומותק עובדים בדיוק באותה עבודה?"
אמא אומרת שזו בכלל לא אותה עבודה, כי למותק קוראים הקבלן האחראי ולאבא קוראים הפועל שלו או הבנאי.
*
אבא שלי קצת צולע עכשיו מאז שהוא נקבר. זה יישאר לו לתמיד. הוא מתקדם לאט יותר. הוא הולך זקוף. הוא גבר. אני פוחד מאבא שלי. אם הוא מסתכל עלי במבט כועס, שורף לי בתוך הגרון וישר באה לי התחנקות. אבא שלי גבוה, עם הראש בעננים. ככה הוא עובר בשער ונכנס לשכונה שלנו. משני הצדדים של שער הברזל יש אבנים פראיות ואפשר לסגור אותו ולחסום את הכביש היחיד שמכניס מכוניות לשערַים. אבא שלי צועד ברחוב, סוחב את הזיכרון של מותק על הרגל כמו חוב.